אחד התחביבים המוזרים שלי, הוא לצוד שערות על השטיח… אני לוקחת גליל סלוטייפ עבה, חותכת חתיכה ומלפפת אותה כדי לסגור למעין טבעת, לתוכה אני מכניסה 4 אצבעות ארוכות, וככה יושבת בכל מיני תנוחות על השטיח, וצדה שערות שנטמעו בו. זה ממש כמו לצאת לצוד, כי כל פעם נגלית לי עוד שערה וכל מיני חלקים בגוף שלי נמתחים כדי להגיע אליה.
יש בפעולה הזו משהו מרגיע, בתנועה הזו, של לצוד שערות מהשטיח. של הצליל הזה של הנייר דבק, שמוסר שוב ושוב מהשטיח ומתמלא עוד ועוד תלתלים סוררים שנשרו כמו עננים ירוקים של עלים שנושרים מהעץ.
זה לא שאין לי שואב אבק, יש לי, אבל זה יותר כיף ככה, כמו סוג של פיקניק על השטיח, שנדמה שהוא מרחב אחר של קיום. יש הרגשה אחרת להיות על כרית על השטיח או על הספה, או על הכסא או עם גב לחלון לקרן שמש הבודדת שנכנסת הביתה או עם הפנים וקרני השמש שנכנסות אל תוך העיניים שלי, עיניים שנהנות מראייה אחרת, מהתבוננות שונה, בין אם השל השכל שמחובר אליהן ומעבד את הקלט שלהן, בין אם מתוך העיוות המולד. אחרי כל כך הרבה שנים, ואולי רגע לפני שאתקן את הראייה שלי, אני לפתע מאוד מעריכה את העיוותי ראייה שהיו בהן כל השנים, מאז שאני מכירה את קיומי בתוכי, כי העיוותים האלו, למדו אותי בין השאר להתבונן בצורה שונה בדברים. ההתבוננות השונה הזו, איכשהו מעשירה את כל המין האנושי בדרכים שאיני מבינה עדיין, אבל עוד אבין, כי אני ביקשתי להבין את כל גלגלי החיים, את כל המערכות, איך כל אחת פועלת בתוך עצמה ואיך היא פועלת עם מערכת אחרות ואיך כל המערכות כולן פועלות. אני ביקשתי בליבי ללמוד את חוקי הקיום כדי להיות מסונכרת איתם, כמו מים, שיטמעו בי ואטמע בהם בנוכחות שלמה, ובהוויה מתהווה.
מי שלימדה אותי את השיטה הזו, של סליל סלוטייפ מגולגל, היא אמא. מעולם לא היה לנו בבית שטיח (כי צריך לנקות אותו), אני חושבת שהיא לימדה אותי את זה כשהיה משהו על הספה שהיה קשה לאסוף. אותה אמא שכעת התחילה לשכוח חלקים של החיים שלה, פעולה שהיא מבצעת בין במודע בין שלא, כעוד חלק בפרידה שלה מהגוף. אני מאחלת לה יציאה נעימה, ושיחרור מבריא, מגיע לה, היא עברה הרבה מאוד, ומספיק, הגיע הזמן להתחדש ולהתרענן במעיין. היא תוכל להיות היא, יותר, הכי הרבה היא – כשהיא לא תהיה בתוך גוף. אני חושבת שהקשר שלנו יהיה הרבה יותר נפלא כך, והיא תוכל לעזור לאחרים בצורה הרבה יותר טובה. יש אנשים שמאוד קשה להם לשחרר את הגוף כי הם מאוד מזדהים איתו, הם מזהים את עצמם מתוך הגוף שלהם.. אבל אנחנו לא הגוף שלנו, אנחנו גם לא התפקיד שלנו.. הרבה פעמים כששואלים אדם: "מי אתה?" הם עונים: מנכ"ל, יו"ר, אמא, מורה, מטפלת, בוס, אח… וכו. אבל כל אלו הם לא אנחנו. אנחנו – זה דבר מאוד ייחודי וחד פעמי שיש עליו מלבושים ("מנכ"ל, יו"ר, אמא, מורה, מטפלת, בוס, אח… וכו"), אנחנו גם לא התכונות שלנו.. אנחנו גם לא האישיות שלנו – כל אלו הם גם מלבושים. אנחנו לובשים הרבה מאוד… רוב האנשים אינם כלל יודעים עירום מהו… כי מעולם לא נתערמו ולא השילו מעליהם את המלבושים לערימה. אנשים חושבים שלראות גופה או גוף עירום זה לראות את האדם במערומיו, חושבים, שלהסתכל בעיניים של אדם אחר זה לראות אותו… וכי איך יראו אם עיניהם סומאות? רוב האנשים אינם יודעים לראות (אחרים ובכלל) כי אינם רואים את עצמם, רוב "הרואים" עיוורים הם.
הנה שאלה שמעסיקה אותי מאוד לאחרונה: איך להתנתק מבלי לנתק ? איך עושים את זה – באמת? בצורה שלמה ואוהבת ולא מתוך מצוקת קיום ריגשית? רוב השאלות ששאלתי בחיי, תמיד קיבלו תשובה, לפעמים היתה לה דרך מיוחדת להגיע, לתשובה. יש שאלות שמקבלות תשובות לאורך כל החיים גם, לכן אני מרגישה כל חיי שאני בתשובות 🙂 אולי צריך להתאמן קצת על שאלות שוב, שלא אשכח לשאול.
המרבד של השמש, ירוק הוא.
Deep Water Path: Public 