צוקהרה לאחור

זה לא יאומן, יש בתוכי חלק מבועת, שלא מבין מה עובר עליו, מה רוצים ממנו, לאן הוא בכלל, ולא יודע את עצמו לדעת, ואחרי כל "אירוע" (או שיעור, או התנסות, או דבר התמודדותי ריגשי) הוא מרגיש שנישמתו יוצאת (איזו נשמה? אי אפשר בכלל פיזית לנשום. לנשום זו פריוילגיה)… ואז, אחרי שכל זה עובר, רק טיפ טיפה.. ושנייה הראשונה שהוא מתיישב לפוש ולהשיב את נפשו, בשנייה – ש-טיפת נחת נכנסת, כהרף עין, נולדה שם ישות חדשה (משוגעת יש לציין), שאומרת: "עוד !! הב לי עוד! יאללה! לשיעור הבא, איפה האתגר הבא? מה עכשיו עושים?? מה הכיף הבא?" ישות כזו, שקופצת באושר רב יש לציין, ועוד מהגב! ממסוק בגובה רב, הישר אל תוך מי קרח קפואים. והאתגר אתם שואלים? לחייך כל הדרך למי הקרח, ולהצליח לעלות מהם על הגדה הקרובה.

ישות כזו, שיודעת רק שמחה! וכל כך סומכת על האוויר (ועל מי הקרח), שהא קופצת בסלטה לאחורנית ובכלל לא שמעה ואינה יודעת מהי בעתה…