אש

הרבה דברים מתרחשים.
אמא, דבוקת רגשות שמאיימת על חיי כביכול, ואירועים שמתרחשים בחיים, ובעולם הנוכחי שלנו, וכן בעולמות מקבילים. היום גם סיימתי לקרוא את הספר "ההתקדשות" אליזבת' הייך. זה אחד הספרים שקראתי הכי לאט שאפשר כי כל פסוק בו היה שיעור עבורי, וזה אחד מסיפרי הלימוד הכי חשובים בחיי, עד כה. אני מברכת, על בן משפחתי שומר הגן, שחיבר אותי עם הספר הזה. היום סיימתי אותו, ומחר אתחיל לקרוא אותו שוב, כי הסיפור הזה, בחלקו הוא גם הסיפור שלי. זה בעצם, ההסבר לכל שאירע בחיי האלו ובכל חיי האחרים. מאז ספטמבר, אחרי שהרבה מאוד זמן לא קראתי דבר, מעל שנה אפילו, הגיעו בבת אחת מספר ספרים. המסע התחיל עם קוד הפירמידה, שפירסם ג'ייסון שורקה, אח"כ המסע המשיך עם "מסע הנשמות" מאת ד"ר מייקל ניוטון, ושם למדתי איך להדריך, איך ללוות, ממש לימדו אותי משמעותה של הדרכה. אח"כ התפרקה התורה שהכרתי עם "צופן משיח" מאת גלית אביה בן טובאל, שם צעדתי באומץ רב, כדי למצוא את האמת… והגעתי למסקנה, שהכל צריך להיות מסונן דרך הלב שלי, רק ככה אוכל להגיע ולדעת מהי האמת, מה נכון. ולבסוף, כדי לסגור מעגל עם קוד הפירמידה, הגיע על כנפי מלאכים, הספר "ההתקדשות" של אליזבת' הייך.

למדתי הרבה מאוד באמצעות המסלול הזה שהלכתי בו כבדרך נס, שבסדר הזה הגיעו הספרים. למדתי, שאני מזמינה את השיעורים שלי, את מה שהנשמה שלי מבקשת להביא לחיי, להכשיר אותי לשלב הבא שלמעשה, הוא כבר כאן.. ואני כבר פועלת בו ועוזרת לאנשים כל אימת שאני מתחברת ללב שלי ולאיזו נקודה בקודקוד הראש שלי.
אני חושבת, כמה למדתי, כל כך הרבה בחיים האלו, כמה לימודים נטמעו בי, באברי הגוף, בלב, המח. איזו ברכה היא היכולת ללמוד את כל מה שנלמד. מגיל מאוד צעיר, למעשה מאז שאני מכירה את עצמי, הלב שלי ביקש להבין את כל גלגלי החיים, איך כל המערך הזה של הבריאה פועל. אפילו מצאתי משהו יותר מהיר ממהירות האור: מהירות המחשבה. ראיתי את כל הגלגלי שיניים אבל לא הבנתי איך הם מתחברים, רציתי לראות את המערך השלם, ומראים לי, שלב אחר שלב, איך הריקמה הזו בנויה, איך היא פועלת, איך כל הדבר הזה עובד.

אני מרגישה באבל.
אולי זה מותו של האגו ההישרדותי לקראת המהלך הקוסמי הבא. אולי זו אמא שכל כך חסרה בחיים שלי, ואולי רק כעת – התמוסס הסלע שישב על ליבי, ונעשיתי כולי נוזלית. אולי זה פחד מאובדן. דבוקת רגשות קוראים לזה, דבוקה מאוד דחוסה, שחורה, דביקה, מתכתית… שעולה בתוכי כמו לבה מבטן כדור הארץ.
למדתי שהכי נכון הוא לא להיקשר לדבר, גם לא לעצמי, ולא לגוף שלי, ולא להורים שלי. לא לאחוז בכלום, גם לא באישיות שלי, אולי במיוחד לא בעצמי בוודאי שלא לחומר, ולא לצרכי הגוף הפיזי. למדתי, שזה לא חלק אחר חיצוני שכל נישמתי תרה אחריו כל חיי, אלא זה החלק השני שלי, חלק הנשמה הלא מגולם בגוף, הרצון הזה לאהוב, הוא רצון לאהוב אותי. הרצון להתחבר, זה הרצון להתחבר לעצמי, לנשמה הגבוהה. אחרי שאדם לומד לאהוב את עצמו, הוא לומד לאהוב את הכל, את כל הבריאה כולה, וכשהוא אכן אוהב את כל הבריאה כולה, הוא למעשה עשה והשכין שלום בתוך עצמו.
מה שעל פניו נראה כמו למידה ליניארית הופך ללמידה סימולטנית רב ערוצית, רב מימדית, רב תדרית, בו זמנית. כאילו יש רק הווה, ובהווה נמצאים כל הזמנים כולם, בבת אחת בעת ובעונה אחת.

אז למדתי על אש היום. אני של המים.. למדתי היום על האש. האש של היצירה. מצאתי בתוכה אור, מאוד מסנוור. למדתי על אזורים שונים של הלהבה, למדתי איך האש הופכת את המוצק לנוזל שאפשר ליצור בו צורות. למדתי, באיזו עדינות אני מחברת 2 חלקים נוזליים, כשהם מאוד חמים, ולוהטים בצבע אדום, רק אז אפשר לחבר אותם – כשהם הופכים לחומר אחד, מדביקים. למדתי את התנועה של החומר כשהוא נע בין נוזל למוצק, למדתי עד כמה חשובה הרוח – לאש היצירה עצמה, ולהתגבשות הנוזל לצורת מוצק. המשמעות של אלכימיה – היא להפוך דבר לדבר. לחבר דברים צריך הרבה אנרגיה, הרבה חום, אש בטמפרטורה גבוהה מאוד. ומתוך האש הזו, נוצר דבר מאוד עדין ושביר… ואם לא עשינו חיבורים טובים… הוא מתפרק. למדתי ליצור דבר מבלי לגעת בו.. וכי כיצד אפשר לגעת? הכל לוהט… מתוך 2 מוטות של זכוכית, מייצרים את כל הצורות, ממגע, והרחקה לקירור, חימום וקירור ומתוך מעט התנועה שהידיים עושות. אש היצירה זקוקה לאויר, לרוח (בתרתי משמע).
כשהסתכלתי על האש, האש היתה ממש מסנוורת. כזו היא אש של יצירה.

ללמוד את החומר, ואיך הוא מתנהג, ומהי התנועה שלו, ומה הוא רוצה להיות…. בשביל יצירה צריך אש מבפנים, תשוקה, חדוות חיים.. נחת. צריך לסנכרן את הנשימה, כי היא משפיעה על החומר ועל מה שהוא נהיה…

איך מתוך דבוקת רגשות של נפט שחור דביק, קשה ודחוס עם חלקים מתכתיים, שמשתק אותי והורג אותי, יוצא הדבר השביר הזה, מתוך האש? כמו הפניקס… כמו הספינקס.
אני חושבת על הסנה הבוער באש, ועל "שַׁל-נְעָלֶיךָ, מֵעַל רַגְלֶיךָ–כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו, אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא. " (שמות ג' ה').
מה עשיתי, על שזכיתי כל כך – לראות? ועיני, פגומות הן… כמו לאה.

לא להצטרך דבר, לא לרצות דבר, לא לפחד מלחיות, ולא לפחד מלמות.. לחיות זה בסדר, לא לחיות זה גם בסדר, לא להיצמד לעצמי. להבין איך הפנימיות שלי בוראת מציאות – להתקדש.