קשה לסלול דרכים. לפלס את הדרך.. קשה בדרך הררית, ועוד יותר קשה בג'ונגל, ואפילו עוד יותר קשה בתוך השכל שלנו, אבל מרגע שהצלחנו לסלול דרך חדשה במח שלנו, הדרך הופכת להיות דרך של אור, נתיב של אור. למה זה ככה? כי זו שבירה של אוטומט שאנחנו רגילים לפעול מתוכו. זו התגברות על אגו הישרדותי. למה אור? כי זו מפלסת הדרך הכי טובה שיש וכי זו הרפואה הכי טובה לאגו הישרדותי. מהו אגו הישרדותי? החלק בתוכנו שתפקידו לשמור אותנו בחיים. מירב האנרגיות שיש לנו מושקעות בפעולות שלו, מנגנוני ההגנה הם חלק ממנו, כמו גם פחדים, חרדות וייצורי מצפון, שימור הקיים, אי קבלת החדש/האחר ועוד הרבה… קצרה היריעה מלהכיל. אין שום רע באגו הישרדותי, עד הרגע בו הוא מנהל את חיינו במקום שאנחנו ננהיג אותו.
לסלול דרך, לכבוש דרך ולכבוש מלפפונים.
לכבוש דבר, זה לקחת משהו מהחיוּת שלו ולהחסיר ממנו. כשאנחנו עושים פעולה בעולם שמחסירה משהו, אנחנו עלולים לפגוע (זו יכולה להיות נגזרת של גניבה למשל) אם אנחנו לא משתמשים בזה מתוך מודעות ובמקום הנכון. ככה זה עם מלפפונים, וככה זה עם דרכים. לסלול לעומת זאת, זו פעולה קצת יותר עדינה, למן הראוי הוא לסלול את הדרך, ולא לדרוס ולכבוש אותה.
למה אני מספרת את כל זה? כי כשסוללים דרך חדשה בראש, ופועלים אחרת מהאוטומט הרגיל, אנחנו למעשה יוצאים מהטבע של עצמנו ומקיימים טבע חדש. קוראים לזה שינוי. כשיוצאים מהמרחב הנוח והמוכר שלנו, מגלים דברים חדשים. חוויות חדשות, הרגשות חדשות. מתחילה תנועה… באים גילויים. אני חושבת שאנשים נוסעים תמיד לחו"ל, מהסיבות האלו, להיחשף למשהו חדש, לחוות משהו שונה… הקטע הוא שאת כל זה יכול לעשות אדם גם מהכורסא שלו.
מלבד מה שהצליח להיכתב, ישנו את מה שלא נכתב. הפעם, זה ממלא חלל מאוד גדול.
אולי אני צריכה עדיין להיות באינטימיות עם הדבר, למרות שמתחשק לכל הלב שלי לפרוח ולהפיץ את ריחו כרגע, כדי שגם את/ה שקוראים פה כעת ואח"כ, תוכלו לפלס לעצמכם דרך מחוץ לאוטומט, מתוך בחירה ורצון חופשי שלכם, כדי לחוות את נתיבי האור החדשים שנוצרו בתוך ההוויה. זו הסיבה שבאתי לכתוב פה היום.
Deep Water Path: Public 