כשלא הייתי בבית, מישהו הוריד את כל השיחים המשוחחים ששוככו על חלון חדר השינה שלי ושמרו על פרטיותי. לא אהבתי את השיחים, כי הם הסתירו את השקיעה בחדר השינה, אבל אז אהבתי אותם כי הם הסתירו את הכיעור, ועשו לי ירוק בחלון ונעים לי כשיש ירוק בחלון. הם גם שמרו על החום בחוץ שלא יכנס, ועל הצללה של החלון. איבדתי את השיחים, השיחים שכל היום והלילה שוחחו ביניהם והעבירו דיבורים ברוח. קיבלתי את השקיעה בחזרה, לפחות עד שהשמש תשוב מאחורי הביניינים הגבוהים שצמחו בשנים האחרונות. פעם היתה לי שקיעה רחבה מאוד, 180 מעלות, כשעוד המיטה היתה בסלון, ובחדר שינה כסא הנדנדה של השקיעה כמובן. אני כבר לא בוכה בשקיעות מזמן. ככה זה, מאבדים דבר אבל מרוויחים משהו אחר בחזרה. לפעמים זה שווה, אז ההפסד מתערבב שם שמחה ביחד, עירבוביית רגשות שכזו, ללא הכרעה. אולי ככה הם החיים, כשהם שלמים.
Deep Water Path: Public 