מסתבר שלא סתם יצא לו פוסט בנושא הזמן לאחרונה, אנחנו בין הזמנים ובתוך הזמנים. הכל שיגעון וחסר שליטה ואולי גם חסר אונים ומתסכל. מה עושים על כל הדבר הזה שהופכת לפקעת של עצבים? "קודם כל תירגעי" – זה הרי הכי מעצבן, אבל זה מה שצריך לעשות: לעצור רגע את הזמן, לעצור לרגע את הנשימה, לעצור הכל הכל הכל. לפני שנחליט שאנחנו רוצים לרדת מהרכבת, כדאי שניקח נשימה עמוקה אבל אחת עמוקה באמת, ונרגיש כמה עמוקה היא. אח"כ ניקח עוד אחת, קצת יותר עמוקה ונראה עד לאן היא הגיעה, ולאחריה, את השלישית, הכי עמוקה, אבל גם הכי איטית. ולאט לאט ננשום עוד קצת. נזכיר לעצמנו מי אנחנו (גוף אנוש, וחלק נשמה ממעל), ושזה רק חלק מאיתנו מרגיש כך, יש בנו גם חלקים שמרגישים אחרת.. ונתבונן רגע בחלק הזה שצווח בתוכנו ונשכב בסופר וצורח ובוכה ומשתולל, ואולי נחוש חמלה אליו, כי הוא סובל כרגע, ונאסוף אותו מהרצפה, ונחבק אותו חזק עד שירגע כי הוא קצת בהיסטריה. נזכיר לו שכמו בפעם שעברה, גם ההרגשה הזו תכף תירגע ותעבור ושגם היא – כמוהו – מבקשת שמישהו יראה אותה לרגע, יקשיב לה, ישמע מה על ליבה… יתמוך בה.
נזכיר לעצמנו שמה שקורה זה בעצם שיחרור של כל מה שהיה כלוא ומבקש כעת לצאת, ונעזור לדברים לצאת לאור. אחרי שנרגע קצת, נזכיר לכפות הרגליים, שהאדמה תומכת בהן, ולשערות הראש, שהרוח מלטפת אותן ולכל הגוף כולו – שהוא כל הזמן מחובק, אם רק נקשיב לו לרגע – הוא יספר לנו על איך החיבוק הזה מרגיש.
* * *
כשעולה תסכול, עוצרים,
ממש מפסיקים הכל!
וחושבים, "האם יש משהו שיגרום לי להרגיש לעשות את הדבר מתוך אהבה ללא תנאי? האם אני יכולה לחוש חמלה כלפי הדבר שמתסכל אותי? "זו שאלה שתעלה בנו את הסיבה האמיתית לשמה אנחנו עושים את כל מה שאנחנו עושים.. וזה המקום שנזכור לפעול ממנו את כל הפעולות שלנו.
Deep Water Path: Public 