מימוזה ביישנית

לפעמים (האמת היא שזה כל הזמן), ניתנות לנו מתנות: לפעמים הן גלויות, לעיתים נסתרות.

שוחחתי עם ילדה מיוחדת אחת הערב, והדבר הראשון שהיא סיפרה לי, שהיא היתה בבית של חבר שלה (שיש לו אח ומיטת קומותיים עם סולם!) ויש לאחד מהם צמח מיוחד שקוראים לו "אל תיגע בי". ואז היא תיארה לי את הצמח (תוך כדי שיש לי סרטים בראש כי כבר ידעתי לאן זה הולך.. של חנות קטנה ומטריפה בראש, אפילו שלא הסכמתי לראותו מעולם), בעודה מתארת, מצאתי את התמונה שלו בתנועה. התיאור שלה היה מדויק להפליא, בשפה שוטפת. 
אח"כ דיברנו על עוד הרבה דברים, או במילים אחרות, טיילנו בכל היקום כולו כהרף עין, וכהרף עין גם סיימנו את השיחה ומכל הטיול חובק עולם הזה, נשאר בי הצמח "אל תיגע בי".
אז התבוננתי בו, ואז התבוננתי בי, ואז התבוננתי בו שוב. 

אחד הדברים שכל יישותי כמהה לו, הוא שהמישהו שלי יגע בי, ואני אגע בו, ובכלל. לגעת… זה גם לדעת (גם במובן המקראי וגם במובן היקומי. הוויה וחוויה). אני רוצה לחזור לקדרות, כי זה לגעת (וגם להתמודד עם בוץ.. מעניין, הייתי הכי נקייה שם בכל המפגשים שם, עד לאחרון..  גם בו נשארתי נקייה עד שמישהי פשוט בטעות, העיפה עליי כל מיני שליכטות בלי כוונה. זה היה ככ מצחיק שאף אחד לא ממש חזר לעבוד אח"כ.. ) אבל זה היה לגעת. כל אימת שראש שלי היה כבוי, יכולתי לגעת.  ושם לשמחתי, הוא היה כבוי מהרגע שנגעתי. 

אומרים כי אדם אחראי לכל אשר במציאות שלו, כי הוא בורא אותה, בין שהוא במודעות לכך, או לאו.

בגדול, ידעתי שאין לי זוגיות, בגללי.. עם כל כמה שתמיד רציתי, בדיוק את זה. אבל אין כי "אני לא מוכנה, כי יש לי דברים לתקן בי.. " וזה אכן היה ועודנו נכון, היתה לי תכולה מאוד גדולה ועמוקה לרפא, שאחרת – כבר היתה כזו, זוגיות הכוונה. חשבתי לי, מה חלקי בכך. איפה אני שמה לעצמי מכשולים. מצאתי בינתיים אחד: בתוכי, אני סגורה. זה לא שקשה לי להיפתח, כי כשזה מישהו נכון, הכל נפתח ואפילו יש שם שטיח אדום מלכותי ואפילו יש יותר מידי נתינה (גם בזה צריך לטפל). נקודת המוצא שלי לחיים/ליקום, היא שמסוכן כאן. שצריך לעמוד על המשמר ולהגן ולהתגונן ואולי אף לבעוט. נקודת המוצא שהייתי רוצה להיות בה, היא כמו זו של פיות או גחליליות.. שהעולם הוא כולו טוב, וכל מה שקורה בו הוא טוב, וכי הכל שופע שפע וכי אני מוגנת, שמורה, אהובה וראוייה לכל טוב ולהיות סקרנית ומלאת חיים לחוויה באה שתגיע. חלקים בתוכי אכן חיים כך, אחרים, לפעמים נמצאים בגיהנום חשוך והסתגרות הרמטית.

האומץ הכי גדול שאדם יכול להכיל, הוא כשהוא מצליח לעשות דבר שנמצא מחוץ לטבע שלו – שם במרחב הזה, דברים נפלאים מתרחשים, אני חושבת שקוראים לזה: חיים.
אצלי, זה ללמוד לצאת (מהבית, מעצמי, מהטבע שלי) ולהיפתח, ולהיות קלילה, להיות בתנועה.. ולא לשדר כמו צמח "אל תיגע בי, מימוזה ביישנית" (כי אני לא ביישנית בכלל) למרות שאני מניחה שאם יגעו בי, זה בדיוק מה שיקרה, אתקפל פנימה, עד שיהיה מספיק בטוח להיפתח חזרה.

היא רק ילדה (בת 7.5 נדמה לי), אבל היא ילדה מאוד מיוחדת, כי היא ראתה אותי וראתה לי מבלי להבין, מתוך הפנימיות שלה.
תודה לה, לילדה המיוחדת הזו, שהביאה לפניי את הצמח הרגיש הזה, תמיד אמרתי שצמחים יודעים להרגיש (הם מרגישים אותי, וכשלא טוב לי, גם הם מתקמטים) ושהם גם מדברים, אנחנו פשוט לא יודעים עדיין לשמוע את שירת העשבים, אבל עוד נדע (צמחים גם יודעים לנוע, אבל על זה בפוסט אחר). 

* * *

האיש שאני אוהבת, אמר לי פעם שאם לאדם יש מודעות, אפילו מדרגות ילמדו אותו שיעור (כשסיפרתי לו מה המדרגות ב SL לימדו אותי).