אז הספירה נגמרה, יש תיקון (לשברים של הכלי) בו קוראים 3 פסוקים ראשונים ואחרונים של כל פרשה בתנ"ך כולו, כל התחלה וסיום של מסכתות, מספר היצירה (המיוחס לאברהם), התחלות וסיומים של פרשות בזוהר, תרי"ג מצוות, ותפילות.
ויש את מגילת רות.
מה בין מגילת רות, למלכות שבמלכות ולמתן תורה ולשבועות? בקצרה, רות היתה סבתא רבא של דויד, והוא מייצג את המלכות.
במה זכתה גיורת שתצא ממנה המלוכה? בקצרה, התיקון, מסירות הלב, האמונה והחסד.
לפני ארבע שנים, רק ספרתי, בלי לכתוב (למדתי חרש). כתבתי על יום מייגע מאוד במיוחד, שסיים את ספירת העומר, שהתחיל עם מאבק בג'וק בעתה בתוך החצי אמבט. באותה שנה, נפרדתי ממישהי יקרה. באותה שנה, קצת לפני פורים, אח שלי עבר תאונה ונפגע קשה בראש וחדר חיידק לכלי הנשימה שלו (הייתי בטוחה שנשב שיבעה). אחרי 21 יום שהוא מורדם ומונשם, ועוד שבוע של ערות קשה מאוד, 4 ימים טרם הסדר, העבירו אותו לבית לוינשטיין (ו 3 חודשים אח"כ הוא כבר היה בבית וכעת גם חזר לעצמו – נניח). הלילה של אותו ליל סדר (שהפך לבוקר הסדר), היה הלילה הנוראי ביותר בחיי, איתו במיון ברחובות. בשביעי של פסח, פרצו אצלי החרדות ואני חושבת שאז התחלתי לספור. צריך להיות עיוור גמור כדי לא לראות ניסים.. הם מתרחשים כל העת. הטבע עצמו הוא נס, כח הריפוי הוא עצום.
לפני שלוש שנים, כתבתי על כך שהימים לאחר הספירה נעלמו כי לא ספרתי אותם, על כך שטבעתי בעצמי ולא יכולתי לעזור להרבה אחרים שהיו בקושי סביבי, על כי היתה עייפות החומר והתשת הרגש והמחשבות הקבועות לשאלות קבועות ולרצונות שלא התגשמו. כתבתי על דמעות שעלו מהמעמקים ויצאו לאור. כתבתי, שאני מקשיבה לציפורים, ואז בבת אחת אני בסרי לנקה שוב, כי שם שמעתי אותן לראשונה. כתבתי על השלב האחרון של ה-ו' של עגנון, שם היה צריך לקפוץ באמונה, על קול שופר שהתריע (עשה תרועות), ועל עריכה של הוידיאו של כל הסרטים בחיי: כל יום של ספירה היה קול אחר (לפעמים ספרתי בחיוך, לפעמים בהודייה, לפעמים בעצב, לפעמים בכאב ולפעמים בשמחה גדולה ודמעות של התרגשות).
לפני שנתיים, כתבתי על כך שכשהספירה נגמרה, נעלמה לי הדרך, זה פתאום ללכת במדבר בלי סימון שבילים.. בלי שבילים אפילו. בלי עמוד אש, בלי עמוד ענן, ובלי מן. כתבתי על שמחה ועצבות, על התבוננות, וקבלה לרפואת הסבל. כתבתי על מגילת רות (ראו בהמשך), על 40 שנה של דיבורים, דברים ודיברות במדבר, לווייתן שביקר באילת ועל אורח פורח עם גיטרה ביד.
לפני שנה, היה שיעור אישי מאוד גדול על התגשמות של הרצון הזוגי, ודיוק שלו כמו גם על יכולות להנהיג ולמלוך מבפנים בדברים (בעיקר בעולם הריגשי הסוער) באחד מהמצבים הכי מאתגרים.
השנה, אני בעיקר נחה, וכשאני כותבת ולומדת, אני עושה את מה שאני הכי אוהבת לעשות: מקיימת את המהות שאני. אני גם רואה היכן אנשים מעדיפים את עצמם ולא רואים מלבדם. אני רואה את המקומות הבשלים להכניס חדש מפני ישן. אני מוכנה, אבל עוד לא בתנועה – והתנועה המתבקשת ממני, מצריכה מתוכי הכי הרבה אמונה שאני מתקשה לאחד. יש בתוכי חלק שיכול להתמסר, וממש ללכת מכאן בהסכמה שלמה (אני יודעת איך זה מרגיש לפרוש את הכנפיים ולהשתחרר מהקרקע ומהעולם הגשמי – זה ממש לא סוף העולם, אפילו שזה כן), אבל אני חושבת שהתפקיד הוא אחר, הוא יותר מזה, הוא להעביר את האור, ולשאת את התדר (עבורי ועבור כולם).
רות.
הסיפור בקצרה: אלימלך ונעמי ושני בניהם מחלון וכיליון היו עשירים מאוד, אך עשו בעיקר למען עצמם, לכן כילו וחדלו = איבדו הכל וירדו למואב (נישאו שם) ומתו. נשארה נעמי ושתי כלותיה המואביות: ערפה ורות. נעמי שמעה כי המצב בארץ השתפר והחלה במסעה הביתה, תוך שהן מלוות אותה, היא מנסה להשיב אותן לבית אביהן. בניסיון השני, ערפה פרשה וחזרה (הפנתה עורף) בעוד רות דבקה בנעמי, הלכה איתה ודאגה לכל מחסורה. נעמי ורות חוזרות לבית לחם ורות הולכת לשדה לאסוף שאריות מהשֹערים: היא האחרונה שבאחרונים, אספה מהשאריות של השאריות ודאגה לנעמי לאוכל. בועז רואה אותה ומזהיר את הנערים שלא יציקו לה וישאירו לה שֹערים לאסוף. נעמי שולחת את רות אל מיטתו של בועז, רות מבקשת שיגאל אותה. בעז מגלה ש-רות היא קרובת משפחתו (כלת דודו אלימלך), הוא לוקח אותה לעצמו וגואל אותה, לא לפני שהוא מוודא שהאלמוני מוותר על זכותו בייבום. הם נישאים: ביום הכלולות רות מתעברת ולאחר מכן בעז נפטר (לפי חז"ל). לרות נולד בן בשם עובד, והוא יולד את ישי והוא יולד את דויד המלך.
במה זכתה רות כי ממנה תצא המלכות?
רות קשרה נפשה ונישמתה עם נעמי ובחרה בכך מתוך בחירה חופשית ונקייה על פני לחזור לבית אביה. כל אשר היא עושה, היא עושה מתוך חסד שאין לו גבולות: לא מתלוננת ולא בוכה על מר גורלה, היא מקבלת את הדברים כפי שהם, היא לא שופטת אותם להיות טוב או רע, אלא רואה אותם בצורה נקייה ומתוך ענווה. משהו בה מזכיר לי גם את רחל וגם את לאה (שאגב, מוזכרות בפרק ד'), מעין שילוב של השתיים, כי הכל אצל רות נעשה בענווה ומתוך הכרת העצמי שלה, המהות שלה.
עיקר הסיפור הוא התיקון (שבועות):
נקודת המוצא של אלימלך היה "עשייה לעצמי" לכן התולדות הם מחלון וכיליון, ולכן היתה שם כלייה, בלי ברכה, בלי המשכיות. העשייה לעצמי בלבד, מביאה לחידלון ולמוות. מעבר לכך, הימים היו ימי "שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים", יש דין וגבולות בארץ.
מה עשו הנשים אחרת מהגברים? הרבה.. מסתבר. אחת בדרך התיקון, והשנייה – בתוך קבלה וחסד:
היציאה מהמוכר. "וַתֵּצֵא (נעמי), מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה-שָּׁמָּה" – השינוי התחיל בנקודת המוצא. היא היתה במואב, ורצתה לצאת מהמקום בו היתה – שינוי. מוכר? "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" – היציאה מהמוכר, אל דרך חדשה, אחרת. הישיבה היא שינה, זה מרחב הנוחות שלנו, ויציאה ממנה היא התעוררות, שהופכת לעמידה ואז נכנסת התנועה בהליכה: "וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ, לָשׁוּב אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה." חזרה לדרך הנכונה ולישר, לאמת. נעמי מנסה לשכנע את כלותיה לחזור לבית אביהן ומסבירה שאין לה עוד בנים ואם ילכו איתה ישארו עגונות ו- "כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי-יָצְאָה בִי, יַד-יְהוָה." אלו רגעי ההתפכחות וההכרה כשההבנה יורדת. ישנם ייסורים, סבל, מרורים, זה גיהנום לצאת מגיהנום (אולי זה השלב הכי קשה).
בהגיען לבית לחם, יהודה, הבריות מדברות על נעמי ונעמי אומרת: "אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי: קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. כא אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה; לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי, נָעֳמִי, וַיהוָה עָנָה בִי, וְשַׁדַּי הֵרַע לִי." כשנעמי עוזבת את בית לחם עם אבימלך, כל משפחתה איתה, היא "מלאה". כעת בחזרתה, היא איבדה את הכל והנפילה הזו עושה אותה ל"ריקה" ומרה. אדם מריר הוא אדם שלא מקבל את מצבו ומחמיץ פנים כל הזמן. הסבל הוא מר אך יש לשאת אותו בתהליך ההתעוררות, לראות, כדי לשנות. המרירות אט אט עם הקבלה, הופכת לכוח של ריפוי. זה לא נעים לאף אחד לראות את הפגמים/הכיעור/המחלה של עצמו, אבל זה הכרחי לשינוי ולתיקון. מ-נועם, נעמי, היא הופכת למרא.
בניסיון השני, ערפה חוזרת למוכר בעוד רות דבקה בנעמי בדבקות ממש: "כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר;", היא בוחרת ללכת עם נעמי מבלי לדעת את הדרך, זו הליכה עיוורת, תמימה, מתוך מסירות הנפש. היכולת לקבל את הדברים כפי שהם, גם כשקשה, היא מלכות. זו השלמה מרצון ומאהבה על מה שכן יש, ולכן היא לא חווה סבל. המסירות, היסודיות, החסד והענווה הרבה שיש בה מעצם מהותה, הם אלו שמזכים אותה להיות זו שממנה יוצאת אח"כ המלכות.
לחם ותיקון. הן מגיעות לבית לחם בזמן קציר שֹערים (הכל סביב הלחם, בית לחם, איסוף השֹערים בהמשך). שאלתי את עצמי למה דווקא קציר שֹערים ולא קציר חיטים. אני לא יודעת אם מה שאני אומרת נכון או לא, אז מה שבטוח – אולי: בית לחם, לחם, חיטה > חטא: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם". שעורים, שיעורים (שיעור במובן למידה, ובמובן מידה – תיקון ויש לומר עידון המידות), שערים (שער, מעבר, כניסה), שלבי התיקון.
תקנה ומלכות. מתוך התיקון שנעמי עושה ורות איתה, מגיעה המלכות. מתוך המוות (של אלימלך), קם זיכרון: "לְהָקִים שֵׁם-הַמֵּת עַל-נַחֲלָתוֹ, וְלֹא-יִכָּרֵת שֵׁם-הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו, וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ" = יש תקנה! כי נעשה תיקון, אז יהיה זֶכֶֶר. ההשלכה של משיכת אורות בצורה לא נכונה (רק לעצמי = אגואיזם, גאווה), היא הרת גורל כי אין לכך המשכיות ולא יכולה להיות, כי המשיכה אינה ישרה (כלומר זה לא עונש, זה פשוט חוק יקום). כרת הוא ההפך של כתר (חיבור מלא ושלם לבורא = משיכת אורות בצורה נכונה).
חסד. "וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ, בָּרוּךְ הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר לֹא-עָזַב חַסְדּוֹ, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַמֵּתִים" הגאולה באה דווקא מתוך הקילקול, החשיכה, העוני, המרירות והקושי. החסד, הוא היכולת לצאת מתוך עצמי, מתוך הטבע שלי (אגואיזם הישרדותי, שבתקופות מסויימות היה הכרחי לקיום ושמר עליו, ויש לכבדו), לשנות אותו לנתינה (לא רק לעצמי אלא גם לאחרים) ומתוך אהבה (היכולת לראות את האחר, לאַפשֶר, לא להיות נוקשה בדינים וקפדן).
הנערים – החלקים בתוכנו שיש בהם יותר תנועה ויכולת להשתנות (רות הפכה ל"ביתי" עבור נעמי, גם בעז מכנה אותה כך).
קציר – לקצור את התבואה, כמו לקטוף את הפרי, לקבל את התמורה לעמל. הקציר הוא הפעולה שעושים לצמח: מקצרים אותו ולוקחים את החלק הקצר. משאירים ממנו המשכיות, שיוכל לגדול שוב בשנה הבאה. קציר העומר, הוא הקציר הראשון שנעשה והוא צריך להיות מקציר שעורים, זהו קורבן העומר שהיו מקריבים בבית המקדש. היו קוצרים ב-ט"ז בניסן (הקציר אפילו דוחה שבת).
חסד.
חסד יוצא מ-רות, חסד חוזר אל רות: הדברים שמתרחשים בחצי הלילה… "בִּתִּי, הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ-לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב-לָךְ" נעמי מדברת עם רות ואומרת לה לבוא אל בעז: "וִיהִי בְשָׁכְבוֹ, וְיָדַעַתְּ אֶת-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב-שָׁם". נעמי רוצה מנוחה עבור כלתה, שמטפלת בה עד כלות ואומרת לה לבוא למקום בו בעז שוכב, המקום בו הוא נח, ישן: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת; וְהִנֵּה אִשָּׁה, שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו." ויהי בחצי הלילה, הופיע גם פה: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיהוָה הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר; וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה" (אחרי מכת החושך) וגם פה: "וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן, עַזָּתָה; וַיַּרְא-שָׁם אִשָּׁה זוֹנָה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ… ג וַיִּשְׁכַּב שִׁמְשׁוֹן, עַד-חֲצִי הַלַּיְלָה, וַיָּקָם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר-הָעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזֻזוֹת, וַיִּסָּעֵם עִם-הַבְּרִיחַ וַיָּשֶׂם עַל-כְּתֵפָיו; וַיַּעֲלֵם אֶל-רֹאשׁ הָהָר, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי חֶבְרוֹן." מה הסיפור של חצי הלילה? בחצי הלילה, זה הזמן של השינוי, הזמן בו החשיכה מתמעטת והאור מתעלה, לכן זה גם הזמן של החסד שנמשך לכל אותו היום.
הגאולה. נראה שדברים מתרחשים שם באמצע (מחצית) הלילה… בחשיכה ומתוכה מתעורר בעז: "וַיֹּאמֶר, בְּרוּכָה אַתְּ לַיהוָה בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן, מִן-הָרִאשׁוֹן" הוא נותן לה 6 שֹערים במתנה אותם היא מביאה לנעמי. בעז מברר עם האלמוני האם הוא מוכן לגאול (לקנות את שדא המת מנעמי ורות, וייבום). האלמוני מעביר את האחריות לבעז ואומר לו: "גְּאַל-לְךָ אַתָּה אֶת-גְּאֻלָּתִי, כִּי לֹא-אוּכַל לִגְאֹל." בעז קונה את הכל במובן שזה שלו, הוא לוקח אחריות מלאה על הכל ולוקח את רות לאישה וגואל אותה: "יִתֵּן יְהוָה אֶת-הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל-בֵּיתֶךָ, כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל," ההמשכיות והגאולה ביחד. האפשרות לחזור בתשובה, הרשות לתקן, התיקון מכיל אפילו את המת ומקים את זיכרו, לא נותן לו להכרת, יש תקנה.
"וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ, אֲשֶׁר-יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה" בעז (יש בו כח: בו-עז) והפרץ, הם הכוחות שבעזרתם יכול האדם לצאת מעורו, לצאת מבית אביו ואימו, לצאת מתוך הטבע שלו, מתוך האוטומט שלו, מתוך הדברים שמפעילים אותו ולתקן. שזה בעצם מה שאנחנו עושים כל הזמן ובמיוחד בספירת העומר ובתיקון שבועות. התולדה, הבן, עובד (אבי ישי, אבי דויד המלך): "וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, וּלְכַלְכֵּל אֶת-שֵׂיבָתֵךְ:" להשיב את הנפש למקומה הנכון, עוד חלק של תיקון שנובע מתוך הבחירה החופשית של נעמי לתקן.
תיקון שבועות על שום מה?
כאמור, תיקון הכלים לקבלת האור (עידון המידות).
פשט: על שום שנרדמנו בעת מתן תורה, והיה צריך להעיר אותנו בקולות וברקים.
דרש: קבלת התורה שבעל-פה, מבחירה (חלק מהתיקון בליל שבועות).
רמז: על שום התגברות השינה. ספירת הגבורה, יצחק, שבועות (חשוב להיות ער! לשים לב למתרחש, עם תשומת לב. רק מהערות, אפשר להתגבר).
סוד: תיקון הוא קישוט התורה כמו קישוט הכלה לקראת הזיווג של הזיכרי והניקבי.
*ויקיפדיה.
משנשלמו הכלים, אפשר לעשות חופה = לחבר אותנו עם השכינה, את השכינה עם הבורא: "לזווג זיווגים". החיבור של רות (חסד) עם בעז (גבורה) היא התפארת: באיזון והרמוניה, לראות את הדברים בשלמותם, ולעשות שלום בין כל החלקים הפנימיים בתוכנו, ובכל נהיה שלמים (כלי שלם).
*********************
גם לפני שנה, אחרי החגיגה, קול דממה דקה. תמיד קשה לי כשהספירה נגמרת. היא שומרת אותי בעירנות, ונותנת מסגרת.
משהו על מדרגות/מעלות. באחד מהמקורות הקבליסטיים, קראתי שיש 144 רקיעים, מדרגות, מעלות שאנחנו עולים בהן. כל מדרגה כזו, מורכבת מיחידות של 5. כלומר כדי לעלות מדרגה, יש 5 שלבים לעלות בפנימיותה. על כל מעלה שאנחנו נמצאים בה, יש לנו הכלים להתמודד איתה ואיפשור לעלות. החמישייה הזו גם מקבילה ל 5 חלקי הנשמה שלנו: גוף + (נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה). עגנון תיאר את המעלות האלו מאוד יפה ומדוייק (!), ואת אופן וחוויית העלייה בהם ב"סעודה האחרונה" שלו (קובץ "לפנים מן החומה").
מהי נקודת השינוי ?
כי בין מדרגה למדרגה, אנחנו נמצאים ברִיק, ב"אַיִן" ("מאין יבוא עזרי"). סיימנו עם ההדרכה והכלים של המדרגה שזה עתה סיימנו ועוד לא קיבלנו כלים והדרכה למדרגה הבאה (זה כמו סורבה כזה, שמנקה את הטעמים מהפה בין מנות. זה מה שקורה בקצה העליון של האות ו'. הצ'ופצ'יק… הקפיצה העיוורת שדיברתי עליה בחלקים של הספירה).
כל עוד הולכים בדרך, הכללים ברורים, והכיוון ברור, והכל בתוך תהליך. מה קורה בסיום תהליך? אנחנו תמיד בהתחלה של משהו, באמצע של משהו ובסוף של משהו, התהליכים הם רב מימדיים, שלובים, רבודים כבמעשה מרכבה. אור יכול להיכנס ולמלא רק לאחר מצב של "אַיִן", כי אז יש לו הכי הרבה חלל למלא. גם השקט שלאחרי החגיגה, ההפסקה, היא חלק מהעבודה.
הומלץ לי לקרוא את "כתר מלכות" (ר' שלמה איבן גבירול). לא הכרתי את החיבור הזה, אבל הוא מסביר את המערכתיות הזו, של צבא השמיים. את האופן בו פועלים עלינו הכוחות. מחזוריות, הנצח, אופי הכח של הכוכבים, מערכת הכוכבים בכללותה. המורה שלי תמיד דיברה על להיות מעל לכוכבים, כמו אברהם, מעל למערכת (היה דיון האם לישראל יש או אין מזל. מזל הוא האור שנוזל מהשמיים, אם אתה בתוך המערכת, אז זה לפי הכוכבים, אבל ישראל – מחוץ למערכת, מעל הכוכבים.. בלי גבול לפוטנציאל). לכל מערכת יש מחוץ למערכת: כשאנחנו נותנים לדברים להפעיל אותנו, ולעצמנו להיות מושפעים, אנחנו בעצם משחקים את המשחק, אנחנו בתוך המשחק, בתוך המטריקס. כשאנחנו הופכים למשפיעים, ולא מאפשרים לכפתורים הפנימיים להפעיל אותנו, אנחנו למעשה מחוץ למערכת, היא לא פועלת עלינו יותר, אנחנו מחוץ לחוק שפועל בתוך המערכת. המקומות האלו, הם מקומות של בריאה.
השירה.
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם-אֲבֹתֶיךָ; וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא בָא-שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. יז וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם-הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם, וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת; וְאָמַר, בַּיּוֹם הַהוּא, הֲלֹא עַל כִּי-אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי, מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. יח וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, עַל כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר עָשָׂה: כִּי פָנָה, אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים. יט וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם: לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד–בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. " (דברים ל"א, טז')
כשאנחנו לא מצליחים לראות את אלוהים = לראות את האמת = לראות את עצמנו באמת, מנקודת מבט של הנשמה, אנחנו נמצאים למעשה בתוך נקודת המבט האנושית: בתוך הסבל והיגון והצער והכאב, מאבדים את האמונה, נמצאים בחוסר אונים, מקשיבים למיינד שמכלה כל חלקה טובה בליבנו עם מחשבות שיכליות מאוד מתוך הגיון קר חסר חמלה, חסר אהבה, חסר נתינת אינסוף, כאשר כל מה שאנחנו רואים זה את החוסר, מה אין לנו, כאשר אנו שרויים בתוך התאווה, והגאווה והקינאה – שם אנחנו בתוך החושך. שם אלוהים מסתתר ומסתיר פניו. הוא חבוי במקום האחרון שבו נחפש: בתוכנו. בתוך החשיכה הזו: "אין האור בוקע אלא מתוך החשיכה".
עבור הימים בו הוא יסתיר פניו מאיתנו, הוא נתן לנו את השירה לעֵד:
השירה, הניגון, הצלילים, המוסיקה הם התדר הגבוה ביותר שיש, הם מכילים את המילים של הבריאה ובגלל שהם נמשכים ( = יש להם משך והם מושכים את האור לרדת לארץ), הם לאורך כל הזמנים. אם אלוהים ברא את המערכתיות של הזמן (בְּראשית ולא- בַּראשית), אז הריפוי הזה ממשיך את עצמו לעד. זו השירה. זו הנוכחות של אלוהים בעולם גם אם פניו מוסתרים – זה כי אנחנו לא רואים עדיין, כי הכל הוא שפע, והכל הוא טוב. זה מסע פנימה, אל מעבר להרי החושך – יש יקום עצום של אור, שכל מה שהוא צריך, זה סדק אחד.
עידון המידות והנועם: "יג מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב. יד נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה. טו סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ." (תהילים ל"ד כא'), "וִיהִי, נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ — עָלֵינוּ: וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, כּוֹנְנָה עָלֵינוּ; וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, כּוֹנְנֵהוּ." (תהילים צ', יז). כשאדם נמצא שם, במקום הזה, הפה שלו לבד ישיר שירה (יש בה את החדווה ואת התנועה ביחד). השירה מרככת את הכל, היא זו שמכניסה את נועם ה' אלוהינו אל תוכנו. השירה, היא זו שסודקת את הסדק, דרכה אפשר להיכנס, לכן היא עצמה – האור. לכונן זה גם לשמור: "וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:" (בראשית ב טו). להמשיך ולעבוד את העבודה, ולשמור עליה, לעמוד על המשמר, להיות ער, לשים לב, לא לאפשר לספק ולנחש להיכנס, גם הוא מחפש סדקים. להמשיך לעבוד, משמעו להמשיך לקיים – להתמיר את הדברים, להעלותם למעלה, וגם כאמור, למשוך ולהמשיך את האורות לארץ – זה פועל בשני הכיוונים, מעלה ומטה, באיזון והרמוניה.
השנה, למדתי על המזוזה. היא נשארת קבועה, בפתח הכניסה, כדי שהכל יהיה בתזוזה, בתנועה, בחיים, שהחסד השורה עלינו, ילווה אותנו גם בדרך.
Deep Water Path: Public 