איך מתמודדים עם פחד/חרדה?

בקצרה: הודייה ואהבה.

מהו פחד/חרדה?
ערימות של מידעים אפשר למצוא ברשת על פחד.. החל מתיאורים ביולוגיים (שהרי הוא נועד לשמור עלינו בחיים, הוא הישרדותי וחיוני), תיאורים פיזיים, תיאורים פסיכולוגיים וכו.
פחד מביא לתגובה של בריחה, שיתוק או התקפה = הוא מפעיל אותנו, לאו דווקא בצורה בה אנחנו בוחרים.
פחד מצמצם, סוגר, מקטין, מגביל, כולא.
הוא לרוב מוזן מאשלייה (=סרט/ תסריט שיש לנו בראש על העתיד = דבר שלא קיים במציאות תכלס). המקור לרגשות קשים הוא מחשבות מעוותות או אמונות שגויות שאנחנו מחזיקים בתוכנו בתת מודע, וזה מפעיל אותנו ושולט בנו. לפעמים זה נובע מהתנהלות שגויה שלנו שפנימיות שלנו יודעת שמגיע לה עונש והפחד/החרדה הם מהעונש. חשוב מאוד לשחרר את המקומות האלו מתוכנו ולבקש לשחרר/למחוק את הזיכרון שקשור ברגשות שעלו (עין הבדולח, יובל הכהן אשרוב).
בחרתי לציין את כל הנ"ל כי אלו הדברים שחשוב מאוד לדעת, כשבאים פנים אל פנים עם הפחדים שלנו.
חשוב שנכבד אותם, ונדע למה הם עולים בנו, מה הפעיל אותם, מה היה הטריגר.
אם אנחנו מזהים את הטריגר, אנחנו יכולים לפעול לצמצם אותו.
אבל זה לא משנה, כי הפחד עולה.. הפחד (ממושא קונקרטי), החרדה (ממושא לא ידוע), בעתה והבהלה.
חשוב להבין כי הפחד בא ממהלך של מחשבות שיוצרות אותו.
חשוב להבין, כי חרדה, היא מצבור גדול ועוצמתי של רגשות שהדחקנו או שלא קיבלו תשומת לב.

מה בעצם קורה בתוכי?
כשעולה פחד/חרדה, ומציף אותנו, חשוב לזכור כמה דברים (שקשה מאוד לזכור תוך כדי, לכן חשוב לתרגל מבעוד מועד):
הפחד/החרדה, כמו ילדים קטנים, רוצים תשומת לב, להיות באור. הם רוצים מקום, מרחב להיות בו. הכלה.
לכן, חשוב שנהיה בהקשבה לפחד/לחרדה שעולים. לתת להם לדבר את דברים, לשוחח איתם אפילו (ממש כמו שמשוחחים עם אדם אהוב מאוד).
תשומת הלב, הוא המקום בו אני שמה את הלב שלי, ואם זה תשומת לב לחרדה/לפחד, אז השיחה שתתנהל, היא שיחה מהלב, שמכילה חמלה ואהבה.

נשימה.
ננשום עמוק ונתבונן בנשימה שלנו ונראה כמה עמוק היא מגיעה (עד הגרון? עד הראות? אולי לתוך הבטן?)
מה הקצב של הנשימה? האם שאיפה שווה לנשיפה באורכה? אולי יותר? אולי פחות?
אחרי התבוננות כזו בנשימה כפי שהיא, ננסה לקחת נשימה עמוקה בצורה איטית, ולשחרר אותה לאורך אותו פרק זמן וננסה להאריך אותו.
עדיין תשומת הלב שלי היא לנשימה.

התבוננות.
לאחר שהנשימה נעשית סדירה קצת, אפשר להתבונן בפחד/בחרדה עצמם. 
איפה זה יושב לי בגוף? בריאות? בגרון? בסרעפת? בבטן? 
האם יש לפחד/לחרדה צורה?
צבע?
תנועה מסוימת?

שיח פנימי מלא חמלה.
אחרי שעשינו גם את זה, אולי אפשר להתחיל לשוחח עם הפחד/החרדה?
לנסות לנהל שיחה, מהלב, עם החלק בתוכי שמבועת ומשותק.. אפשר לדבר על ליבו:
אני מבינה שאתה כרגע מבועת, ממש משותק, אני מבינה שנבהלת מאוד, אני רואה אותך, זה בסדר, יש לך פה מקום, מותר לך להיות.
רווח/רוח. כשאני משוחחת עם הדבר שעולה בי, אני למעשה מרווחת מרחב ביני לבינו, אני לא אחת איתו.
ברגע שהצלחתי להכניס רוח, רווח.. הפחד/החרדה יכולים להשתחרר ולצאת. 
חשוב: אנחנו לא דוחים אותם, אנחנו נותנים להם מקום וקשב, ותשומת לב מהלב.
זה נקרא לזהות (שיש בי כעת פחד/חרדה), מבלי להזדהות (אני לא אחד עם הדבר, יש בתוכי חלק שכך מרגיש כרגע).
במקום להלחם בחשיכה, יש להגביר את האור.

תנועה.
אחרי זה, כשהשיח זורם קצת יותר, ויש רווח ורוח, אפשר לדמיין תנועה (או צבע, או אויר ציבעוני) שמחברת את קודקוד הראש אל השמיים, ודרך כל מרכזי האנרגיה בגוף, ודרך הרגליים אל מעבה בטן האדמה, ובכל שאיפה ונשיפה, לראות את כל הגוף שלנו מתמלא בצבע הזה (ורוד למשל), ממלא ושוטף את כל מרכזי האנרגיה בגוף, ועוטף אותם, ועוטף את הגוף כולו כמו מעין הילה כזו. 

הודייה.
אחרי שהצלחתי להתאזן קצת, ולייצר את הקשר בין שמיים לארץ, אני מודה על היכולת הזו שניתנה לי.
אני עושה רשימה, באותו הרגע או לפני כן, של כל הדברים שאני מודה לבורא עליהם. 
(זה יכול להיות על היכולת לנשום, על הרשות להתקיים, על הבית, המיטה, האוכל, ההורים שהביאו אותי, החברים שיש לי, היכולות שיש בי, ההבנות שאני מבינה, על התהליך עצמו, על הרשות לחוות פחד וחרדה אפילו, על השמש, על השמיים, על הים הכחול, על הרוח והפרחים שפורחים… ).
בחלק הזה מאריכים ומעמיקים את התודה שלנו. 
הודייה וגילוי הלב.
ההודייה מרחיבה, משחררת את כל מה שמכווץ וסגור, ומרחיבה את הנשימה, הודייה גם מכניסה עוד רווח ביני לבין הדבר.

לאשר, אושר.
אחרי זה, נאשר את עצמנו ( = נעשה עצמנו מאושרים, אמיתי מהלב):
כל הכבוד על שיכולת לנשום, כל הכבוד על שיכולת לדבר איתך, כל הכבוד על שיכולת לדבר עם הבורא… להיות גאים בעצמנו על כל הישג, כל דבר שעשינו. כל הכבוד על היכולת ליפול וכל הכבוד על היכולת לקום.. כל הכבוד על שהיית שם איתי.

לאהוב.
אפשר גם למלא עצמנו באהבה אמיתית לעצמנו, ולבריאה, לטבע, לצבעים, לאנשים אחרים שישנם בליבנו.

המלצה: בימים אלו, שכל אמצעי התקשורת רוויים בהפחדות למיניהם, אולי רצוי לצמצם צריכת מסכים… רק נותנת רעיון.. למי שזקוק לכך.