מתן תורה, שבועות

אז מה בדיוק היה שם? איך קיבלנו את תורה?

אחרי 3 חודשים ליציאת מצריים, הגענו למדבר.. מדבר הוא מקום רוחני מאוד, כי אין בו חומר וגשמיות, לכן קיבלנו את התורה במדבר. העם חנה נגד ההר. העם התבקש להגבלות משך 3 ימים, ולהיות בטהרה ולכבס שמלותם. משה הביא את העם לתחתית ההר. תחתית ההר הוא תחתית ההירהורים. כשנאמר כי העם ראה את הקולות: שמיעה היא חשובה אבל הראייה היא החזקה יותר מבחינת הבהירות שלה (כשאנחנו רואים משהו, ההבנה שלנו הרבה יותר עמוקה). ראייה היא החכמה, שמיעה היא הבינה: לראות את הקולות זה החיבור ביניהם, זה הכתר.

אומרים כי העם שמע 2 דיברות הראשונות, כי הנשמה יצאה מהגוף אחרי כל אחת מהן, ואז העם התיירא מאוד וביקש כי משה יתווך בינו לבין האלוהים. מעמד הר סיני, הוא אולי המעמד המרגש ביותר… כל העם ראה, כל העם שמע, וכך ידעו כי ה' בעצמו מתגלה אל משה – "למען ישמרו חוקותיי…" כשעם שלם מספר לבניו את אותו הסיפור, והסיפור נמסר לדור הבא, באותן מילים – עובר כמסורת – כדי לשמור על הדבקות – זה הדבק של עם ישראל, זה מה ששמר אותנו ביחד מבעד לכל הדורות, השנים והיובלים. זו האחדות שלנו. לא הם היו שם במעמד הר סיני, כי אם אנחנו. זה לא שם, זה כאן בתוכנו.

חשוב שאדם יעשה ביקורת על עצמו, התבוננות, חשבון נפש, שידע את מקומו כרגע אבל חצי שעה ביום, כי זה יכול להביא לעצבות. הר – הירורים – סוף המחשבה של השכל, כשאין עוד מדרגה, ללא תנועה, להיות במצב כאילו היתה להם גדלות הכי גדולה, וכך היתה להם שמחה. תפישת המצב שלי, הנוכחי, הוא הכי טוב עבורי, כרגע – כשאדם מחזיק בתפישה הזו, הוא לא בחוסר הוא שמח! עליו לבקש כי כך יהיה כל חייו – התמדה. כל דבר אחר יהיה מותרות, מיותר לזמן הזה, ואנחנו רוצים בדיוק במידה הנכונה לכרגע. להסתפק במה שכרגע יש. אין זה אומר לבטל את השאיפה והרצון לגדול (הרי אם אפשר היה ברגע זה לגדול, הרי שהיינו גדלים, או אם אפשר כרגע לתת לנו דבר מה, הרי שהיינו מקבלים), אך חשוב מאוד להכיר בהווה, ולא לשקוע במחשבות על העבר או על העתיד, או להעסיק עצמנו ברצונות שלא מתמלאים (כי אז נהיה בחוסר, וזה מביא לעצבות והעצבות היא הכי לא בריאה, כי היא תמשוך דברים בצורה לא נכונה – הסבר בהמשך על התיקון). הקיים הוא השפע הגדול ביותר, להיות שלם ובשלום עם מה שיש ולהודות על כך (כך למעשה אנחנו בתוך השפע כל העת ומושכים עוד שפע בצורה נכונה מתוך מלאוּת).

מתן תורה וקבלת התורה.
הם צריכים לבוא כאחד כדי להתקיים. ברוחניות, זמן הנתינה הוא לחוד מזמן הקבלה. הנתינה מתקיימת כל העת, אך לא תמיד אנחנו ביכולת לקבל, או עם כלי מלא כדי לקבל. חשוב לא לפספס התעוררות.. והזדמנות כשעולות כאלו. שיהיה כלי לקבל את השפע. בגשמיות, כדי לקבל, צריך שהכלי יהיה ריק (כוס ריקה כדי להתמלא). ברוחניות, כדי לקבל, הכלי צריך להיות מלא, כשיש בו ברכה. עד היום אנחנו עדיין מקבלים את התורה (כל שנה מחדש ניתנת לנו הזדמנות). אני מוצאת כי השנה, מה שבירכתי את האנשים שיקבלו את התורה במלואה (השנה העבודה היא על לעשות הכל יותר עגול ושלם).

תיקון ליל שבועות: מה מתקנים? מתקנים את הכלים שלנו, ופותחים את הצינורות לקבל השפע, הופכים את הנפרדות להתחברות והתקשרות. מה עושים, איך ? לומדים כל הלילה עד הבוקר, כמו כלה שמתכוננת לחופה כל הלילה, כדי לקיים את החופה בכל אותו היום. כלה כלולה – בחיבור והכלה. ביום שבועות עצמו, כשקוראים את התורה, מקבלים אותה מחדש. החיבור בין הנשמות הוא בחופה, כתובה, קידושין: מחברים את 7 המדרגות של הנשמות (7 הספירות שהתכוננו עליהן במהלך ה- 7 שבועות האחרונים). לפעמים ההכנה למצווה היגיעה עצמה, חשובה יותר מהמצווה עצמה – כי זו הכנה של הכלי. מי שער עד עלות השחר בליל הזה ויעסוק בתורה, מכין את הכלי, מובטח לו שלא ימות באותה שנה – יש בלילה הזה כח חיים ושפע עצומים. לילה זה משפיע על כל השנה ועל הוראות החיים שלנו – על ההשגות שנוכל לקבל מהתורה.
"הכל בידי שמיים מלבד יראת שמיים" – זו בחירה שלנו, לקבל. הקבלה מלמדת אותנו לקבל, בפנימיות. מזל הוא שפע שנוזל מהשמיים, ואם הצינורות שלנו סתומים, השפע לא יכול לעבור (מה סותם? פחדים, עבירות, חטאים.. ) אז איך נקבל? דין, הוא חוסר ולכן גם משיכה לא נכונה של שפע – זה סותם את הצינורות (כשמשתמשים באהבה בצורה לא נכונה למשל כמו לאהוב אישה שאינה שלך). משיכה של שפע בצורה לא נכונה היא פשע (שפע-פשע), במקום עונג מושכים נגע (ענג-נגע). אף אחד לא מתעלל בנו בעונשים… זו לא הגישה הנכונה – ניתן לנו שפע כל הזמן ואנחנו עושים עם זה טוב או רע, נכון או לא נכון, ישר או עקום. כשיש בנו דעת, אנחנו יכולים לבחור טוב ונכון (דעת לברר את הטוב מהרע. בירורים בנפש) ואז לקבל נכון והשפע הופך לברכה (ממלא עצמו בעצמו, מתמשך, ממשיך, מושך נכון, מקבל נכון).
מיתוק הדינים מתוך חמלה, זה לקחת את הדינים שהצטברו ולשחרר אותם: חגים.. חג, מעגל, ישנם זמנים במשך השנה בהם יש לנו חלון הזדמנות בו יורד שפע ויכול לפתוח הרבה מהצינורות שנסתמו – זה לעבוד בשורש הדינים, שורש הזמן. כך גם בשבת. יש לי כלי שהשתמשתי בו לא נכון, נסתם הצינור. יש פעולה רוחנית שאנחנו יכולים לעשות, בחג/שבת (זמן), שממירה את הנעשה – לקדושה. ההנאה היא על רקע של חיסרון, אבל צריך לדעת איך למלא אותו נכון (דרך תורה). "הכל צפוי והרשות נתונה" ידוע מראש מה יש לך לתקן, מה בחוסר. העבודה בחיים האלו, היא לתקן את מצבי החיים שחוזרים אלינו שוב ושוב. להיות ער, אחרת אנחנו ברע (ער-רע). זמן הוא יחסי לתודעה ולשכל (חלום מאפשר לחוות יותר, בפחות זמן): לראות את הסרט של החיים שלנו. לתקן כל תמונה שמופיעה בסרט של החיים שלנו, בשורש. להיות עורך ווידאו ולבצע שינויים בשורש הנשמה שלו ולהכניס חסד וחמלה בתוך הדין עבור מה שיופיע אח"כ. זו ההשפעה שלנו על מה שהולך להיות, על העתיד.

המציאות השלמה מורכבת מ: עולם, שנה, נפש (עש"ן) = איפה, מתי, ומי. בפנימיות האור יורד לעולם דרך אלו.
מקום. לכל מקום האנרגיה שלו, גבוהה או נמוכה.
חו"ל – עולם העשייה, ארץ ישראל גבוהה יותר לכן אנשים עושים עלייה – עולם היצירה, ירושלים, יותר מהכל – עליה לרגל – עולם הבריאה, הר הבית – עולם האצילות: כניסת כל האנרגיה הרוחנית של כל העולם, כניסת השפע).
זמן. איכות רוחנית. לכל יום יש את האנרגיה שלו.
חול, כל הגרגירים מפוזרים: ראשון-חסד, שני-גבורה, שלישי-תפארת, רביעי-נצח, חמישי-הוד, שישי-יסוד,
קודש, האור בא במרוכז, כמו לייזר: שבת קודש-מלכות. כלים שלמים לקבלת האור ("ויכל אלוהים.."). אור עליון, מזון לנשמה. יש מזון לגוף, מזון לנפש בהמית (רגשות, מחשבות), ומזון לנשמה (אור). אם אנחנו בוחרים את המזון הטוב לכל חלק, אנחנו מעלים אותות למעלה (למשל מברכים על האוכל לגוף – יעלה את האוכל והאוכל). יש להכניס רעל (סיגריות/קינאה גאווה ותאווה/חשיכה) ויש להכניס מזון שמזין (פירות/אהבה ושמחה/אור עליון), לכל החלקים. יש לנו גם את החגים שם חלונות לאור,ואת יום כיפור שמזכך את הנפש.
מי. גוי, ישראל, כהן, כהן גדול.

מעמד הר סיני המרגש:

שמות יט – כ – כא

א בַּחֹדֶשׁ, הַשְּׁלִישִׁי, לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם–בַּיּוֹם הַזֶּה, בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. ב וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים, וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי, וַיַּחֲנוּ, בַּמִּדְבָּר; וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר. ג וּמֹשֶׁה עָלָה, אֶל-הָאֱלֹהִים; וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהוָה, מִן-הָהָר לֵאמֹר, כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. ד אַתֶּם רְאִיתֶם, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם; וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. ה וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִי–וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. ו וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תְּדַבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ז וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם; וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר צִוָּהוּ, יְהוָה. ח וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה; וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם, אֶל-יְהוָה. ט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ, וְגַם-בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם; וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם, אֶל-יְהוָה. י וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵךְ אֶל-הָעָם, וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר; וְכִבְּסוּ, שִׂמְלֹתָם. יא וְהָיוּ נְכֹנִים, לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי: כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי, יֵרֵד יְהוָה לְעֵינֵי כָל-הָעָם–עַל-הַר סִינָי. יב וְהִגְבַּלְתָּ אֶת-הָעָם סָבִיב לֵאמֹר, הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ: כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהָר, מוֹת יוּמָת. יג לֹא-תִגַּע בּוֹ יָד, כִּי-סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ-יָרֹה יִיָּרֶה–אִם-בְּהֵמָה אִם-אִישׁ, לֹא יִחְיֶה; בִּמְשֹׁךְ, הַיֹּבֵל, הֵמָּה, יַעֲלוּ בָהָר. יד וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן-הָהָר, אֶל-הָעָם; וַיְקַדֵּשׁ, אֶת-הָעָם, וַיְכַבְּסוּ, שִׂמְלֹתָם. טו וַיֹּאמֶר, אֶל-הָעָם, הֱיוּ נְכֹנִים, לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים: אַל-תִּגְּשׁוּ, אֶל-אִשָּׁה. טז וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר, חָזָק מְאֹד; וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. יז וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים, מִן-הַמַּחֲנֶה; וַיִּתְיַצְּבוּ, בְּתַחְתִּית הָהָר. יח וְהַר סִינַי, עָשַׁן כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה, בָּאֵשׁ; וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן, וַיֶּחֱרַד כָּל-הָהָר מְאֹד. יט וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר, הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד; מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל. כ וַיֵּרֶד יְהוָה עַל-הַר סִינַי, אֶל-רֹאשׁ הָהָר; וַיִּקְרָא יְהוָה לְמֹשֶׁה אֶל-רֹאשׁ הָהָר, וַיַּעַל מֹשֶׁה. כא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, רֵד הָעֵד בָּעָם: פֶּן-יֶהֶרְסוּ אֶל-יְהוָה לִרְאוֹת, וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב. כב וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל-יְהוָה, יִתְקַדָּשׁוּ: פֶּן-יִפְרֹץ בָּהֶם, יְהוָה. כג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה, לֹא-יוּכַל הָעָם, לַעֲלֹת אֶל-הַר סִינָי: כִּי-אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ, לֵאמֹר, הַגְבֵּל אֶת-הָהָר, וְקִדַּשְׁתּוֹ. כד וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה לֶךְ-רֵד, וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ; וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם, אַל-יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל-יְהוָה–פֶּן-יִפְרָץ-בָּם. כה וַיֵּרֶד מֹשֶׁה, אֶל-הָעָם; וַיֹּאמֶר, אֲלֵהֶם. {ס}

א וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. {ס} ב * אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי. ג לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת–וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ. ד לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם: כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא–פֹּקֵד עֲוֺן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים, לְשֹׂנְאָי. ה וְעֹשֶׂה חֶסֶד, לַאֲלָפִים–לְאֹהֲבַי, וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָי. {ס} ו לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא: כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה, אֵת אֲשֶׁר-יִשָּׂא אֶת-שְׁמוֹ לַשָּׁוְא. {פ}
ז זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ. ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. ט וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי–שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. י כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת–וַיְקַדְּשֵׁהוּ. {ס} יא כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ–לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. {ס} יב לֹא תִרְצָח, {ס} לֹא תִנְאָף; {ס} לֹא תִגְנֹב, {ס} לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. {ס} יג לֹא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶךָ; {ס} לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ. {פ}
יד וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן; וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. טו וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה; וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן-נָמוּת. טז וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ, כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם, בָּא הָאֱלֹהִים; וּבַעֲבוּר, תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל-פְּנֵיכֶם–לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ. יז וַיַּעֲמֹד הָעָם, מֵרָחֹק; וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל-הָעֲרָפֶל, אֲשֶׁר-שָׁם הָאֱלֹהִים. {ס} יח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, כֹּה תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם–כִּי מִן-הַשָּׁמַיִם, דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. יט לֹא תַעֲשׂוּן, אִתִּי: אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. כ מִזְבַּח אֲדָמָה, תַּעֲשֶׂה-לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת-עֹלֹתֶיךָ וְאֶת-שְׁלָמֶיךָ, אֶת-צֹאנְךָ וְאֶת-בְּקָרֶךָ; בְּכָל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת-שְׁמִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. כא וְאִם-מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה-לִּי, לֹא-תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית: כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ, וַתְּחַלְלֶהָ. כב וְלֹא-תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת, עַל-מִזְבְּחִי: אֲשֶׁר לֹא-תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ, עָלָיו. {פ}

א וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם.  וזה ממשיך…. וממשיך.