ספרנו הערב: 49.
הספירה לשבוע זה: מלכות (דויד המלך ורחל), איבר הרבייה הנשי.
השפע האלוהי, פריון, שכינה, כל הספירות כללות בה ונוצקות לתוכה, מנהיגות, השפעה, שייכות.
מלכות שבמלכות.
ההנהגה שבהנהגה, למעשה כל הספירות שספרנו, כולן, השלם, בשלום.
ההנהגה שבהנהגה היא היכולת שלנו לראות ולשמוע את כל הקולות הפנימיים שלנו כמו היינו משה ועם ישראל בתוכנו. היכולת להביא לאיזון הזוגות ולכל הספירות לפעול כמקשה אחת מתוך אהבה ונתינה, מתוך היכולת להתגבר ולהגביר, לאזן מינונים בהרמוניה, בהתמדה ולאורך זמן, מתוך הכרת תודה, גילוי הלב והאמת, ומתוך התקשרות עמוקה למן היסודות שמחברים את השמיים ואת הארץ, ומתוך כל זאת – השייכות, ההנהגה:
איזון בין הנתינה לגבולותיה (חסד-גבורה) – באמצעות האמת, החמלה וההרמוניה, השלום הפנימי (תפארת).
איזון בין ההתמדה לאורך זמן לבין הענווה בהכרת מקומנו, האינסופיות לעומת הסופיות, הגאווה לעומת הענווה (נצח-הוד) – באמצעות התקשרות עמוקה למן היסודות מהם כל אחד מאיתנו מגיע (יסוד).
ממרום 49 השערים, את שער ה 50, אנחנו לא פותחים, הוא נפתח מעצמו כשאנחנו ראויים.
אומרים, שדויד המלך נולד ונפטר בשבועות ובחג זה קוראים את מגילת רות.
מגילת רות:
אלימלך ונעמי מבית לחם ושני בניהם ירדו למואב בשל הרעב. נעמי היחידה שנותרה בחיים, היא ושתי כלותיה. נעמי מחליטה לחזור לארץ לבית לחם, וכלתה רות המואבייה דבקה בה ולא עוזבת אותה. כשהן מגיעות לבית לחם, רות מחליטה לדאוג לנעמי והולכת ללקט שעורים מהשאריות שנותרו בשדה. בֹּעז רואה שאינה מתנהגת כדרך שאר הבנות, נותן הוראה לנעריו שלא לגעת בה, מגלה שהיא קרובת משפחה (הכלה של דודו אלימלך) ולוקח אותה לעצמו (לאחר שהאדם המחוייב בייבום דחה אותה): "וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת-עוֹבֵד. כב וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת-יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד." (רות, פרק ד', כ"א).
שאלות מנחות:
"האם הנהגתי נובעת מבטחון פנימי שמושרש עמוק בתוכי? אולי היא רק מסווה על חוסר בטחוני? אם אכן כך, האם שליטתי מוגזמת? האם אני מכיר בייחודי כאדם? האם אני מכיר בתרומתי לאנושות?
האתגר היומי: עצור לרגע והתרכז בעצמך, באמת הפרטית שלך ולא על הצגתך החיצונית כלפי אחרים, היה נינוח ורגוע ביודעך שאלוקים ברא אדם מאוד מיוחד… וזה אתה!" (כאן)
קצת מהתשובות/מחשבות שלי:
לפני שנתיים, כתבתי על ג' הספירות העליונות.
האדם ניכר במעשיו, המעשים הם הגלויים, הם מתגלים מתוך מידותיו של האדם, היינו ז' תחתונות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות). ג' העליונות אינן גלויות כלל והן חבויות מאחורי ז' התחתונות: דעת, חכמה (אונה ימנית), בינה (אונה שמאלית). הן מתגלות רק כפי שהן באות לידי ביטוי ב-ז' תחתונות. הדעת היא אוסף של ידע, ידיעות, עובדות. החכמה (זכר, אבא, זרע) מסוגלת להפעיל תהליכי חשיבה גבוהים על הידע: מיון, אירגון, איפיון. חכמה מאפשרת לדעת מהו מהותו של דבר והבינה (נקבה, אמא, רחם) היא היכולת להסיק דבר מתוך דבר. זו הבנה של דברים יותר עמוקים, להבדיל/להבחין בהבדלים שבין דבר לסביבתו, בין עליונים לתחתונים, לראות את יחודיותו של דבר.
החכמה היא זיכרון העבר, הבינה היא ניקוב ופילוס הדרך לעתיד. ידיעת ההווה היא הדעת, נקודת המפגש בין העבר לעתיד. הדעת היא חיבור בין שני הניגודים, בין הזכר לנקבה, בין הזרע לרחם, בין אבא לאמא: "וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ" (בראשית ד', א'), זו הדעת, הידיעה מבפנים. באמצעות הדעת, מתקשר האדם עם העולם, הדעת היא הביטוי החיצוני של הכתר, היא היכולת למסור לעולם את ידיעתנו. אדם שאינו בר דעת, לא מסוגל להעביר את ידיעותיו הלאה (לצורך העיניין חרש-אילם, שאין להם דרך לתקשר עם העולם). "יְהוָה בְּחָכְמָה יָסַד-אָרֶץ; כּוֹנֵן שָׁמַיִם, בִּתְבוּנָה. כ בְּדַעְתּוֹ, תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ; וּשְׁחָקִים, יִרְעֲפוּ-טָל." (משלי ג', יט). חכמה בארץ בפיזיות, בינה בשמיים ברוחניות. ב-ל"ב נתיבי חכמה נברא העולם, 32 זוגות עצבי הגולגולת המעבירים מידע למח וממנו. ידיעת האמת, מקרבת אותנו להכרת הבורא.
מה שיפה בעיני כל כך בכל הדברים כולם, שהכל נמצא בכל: הגבוה נמצא בנמוך, והנמוך נמצא בגבוה. זה עושה אותנו לנמצאים נוכחים כל הזמן, בכל הרמות כולן. זה מעשה המרכבה בעיני, שהכל מורכב מהכל. ההתפתחות אינה ליניארית אלא רב מימדית ומתפתחת בכל המימדים כולם בו זמנית. ברמת המיקרו, יש סולם, כפי שתיאר עגנון ב"לפנים מן החומה: לאחר הסעודה" שהרגל מעצמה הונחה על השלב הראשון בסולם ומעצמה עלתה שלב, והידיים עלו שלב וכל הגוף עלה שלב, הכל כמו נעשה מעצמו, מתוך איזה כח פנימי. מדרגה עליונה של מידה אחת, נדבקת למדרגה תחתונה של מידה גבוהה יותר וככה מטפסים בסולמות ובמעלות, נמוך פוגש גבוה, שהופך נמוך שפוגש גבוה וכו'. בצורה כזו, המלכות והכתר מאוד דומים (מה שכביכול היה אמור להיות קצוות, בעצם, מתחבר). המלכות שבכתר והכתר שבמלכות. כשהדרך בנויה משלבים קטנים ברי השגה, כל יום צעד קטן, אז אפשר להתקדם.
לפני שנה, כתבתי על שבועות, על שמחת בית השואבה, על מים שמחים וקופצים, על מים שמנקים, ועל קריעת ים סוף, שירת הים ועל כל המים שבתוכי, על המרחב שאני. על קבלת התורה המשולה למעיין נובע מים חיים. אני חושבת על המעלות שמעמיקות, על 50 השערים, על המחזוריות והספירלה, על הרף עין והנצח, על הטיפוס על ה-ו' של עגנון, על סולם יעקב, על חיבור בין הארציות ורוחניות, על הצינור הטהור לאורו ולאהבתו – שאנחנו. אני חושבת על זיווג, של נשמה עם נשמה, גבר ואישה, בתשוקה, מתוך חיבור עמוק (עכשיו כשאני יודעת איך זה צריך להרגיש). אני חושבת על הכיסא המלא (להבדיל מהכיסא הריק), אני חושבת על למלוך, על להכיל את כל הקולות, על לדעת את דרכו של עבד הבורא, הכהן, הלוחם, המדריך, המרפא, והמנהיג. על החמלה לכל החלקים שעוד יש לנו לרפא בתוכנו ועל העידון.
השנה, אין לי מילים בכלל, אין לי גם רגשות – ריק, פשוט לא מפסיקים לזרום לי מים מהעיניים. זה הכל.
שבת שלום,
חג מתן תורה ושבועות שמח,
שנקבל את התורה במלואה אל תוכנו במלואינו.
*נעזרתי ב: בידיעות כלליות מהמורה שלי ומר' נחמן מברסלב, ומהרב יובל הכהן אשורוב, ובמדריכים של חב"ד, שמלווים אותי גם השנה כפי שעשו בשנה שעברה. פוסט הקדמה כאן.
Deep Water Path: Public 