ספרנו הערב: 47.
הספירה לשבוע זה: מלכות (דויד המלך ורחל), איבר הרבייה הנשי.
השפע האלוהי, פריון, שכינה, כל הספירות כללות בה ונוצקות לתוכה, מנהיגות, השפעה, שייכות.
הוד שבמלכות.
הכרת התודה שבמנהיגות, היכולת להעלות את התודה הזו לרבדים הרוחניים. גילוי הלב והאמת שבהודאה, והכרה פנים אל פנים של התודה, זה להכיר על מה אנחנו מודים, מה אנחנו מעריכים ורואים, וזה מביא אותנו להיות בהתבוננות ובקבלה של הדברים, ולכן גם בשפע, זה להכניס את הבורא פנימה ובעצם להודות על הכל (דבר אינו מובן מאליו). זו הענווה שבמלכות, ההכרה כי לא רק אני בעולם, ולזכור את זה גם ברגע האמת (בתוך הכעס, האבל, היגון, העצבות, השמחה, האהבה, השפע וכו') ובעצם בכל רגע ורגע: "שִׁוִּיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים ט"ז, ח'). היכולת להודות על דבר, או בדבר, פותחות מרחב חדש בתוכנו וכדי להבין את זה, צריך לעשות את זה (שיברר כל אדם לעצמו, על מה הוא מודה). כשאנחנו לא מזהים את המקומות בהם אנחנו צריכים להודות, אנחנו למעשה במאבק, קונפליקט, אי שקט, חוסר שיבעות רצון, חוסר! יש להודות (להכיר ולהוקיר תודה) גם על החוסר (כי כנראה כך נכון כרגע והוא מלמד אותנו שיעור חשוב). הכרת התודה וגילוי הלב והאמת מעוררים בנו התבוננות בדבר ועצם זה – מעורר התפעמות גדולה. הכרת התודה לבורא משייכת אותי אליו ואותו אליי וממלאה אותי.
שאלות מנחות:
"כח ההנהגה הוא מתנה מהבורא לכל אדם. במידה שתהיה מסוגל להעריך נכונה מתנה נפלאה זו, תצליח להשיג את מידת ההוד שבמלכות. האם כתוצאה משליטתי ועצמאותי אני כנוע ועניו? האם אני מנהיג שחצן? האם אני מעריך את התכונות המיוחדות בהן התברכתי?
האתגר היומי: הודה לאלוקים על שנסך בך כבוד עצמי." (כאן)
קצת מהתשובות/מחשבות שלי:
לפני שנתיים, כתבתי "כשאני מודה לאלוהים כל מה שבחלקי, אני זוכרת שאני רק חלק. חלק קטן מהכל… שהדברים לא בידיים שלי, שיש מעבר ל-אני עצמי. עצם זה שיש מעבר לי, אומר שיש מי שיודע הכל, ושזה בסדר גמור שאני לא יודעת הכל. שלא כל העולם הוא אני, ושיש מקום למקום."
לפני שנה, כתבתי על קבלה של הדברים, של מה שארע (שהצלחתי לפתוח את הלב כפי שקרה, ולהרגיש את מה שהרגשתי גם מהצד השני, כפי שאני ולהודות על כל השיעורים הגדולים שבאו משם, כמו גם על הסיום שעסק בעיקר בלראות את האחר, את הקושי שלו, ולהמשיך לאהוב עד אין קץ – מהלב). מה היה שם? אם הוא חשב עליי ב 4 לפנות בוקר, אני הייתי מתעוררת. כזה. היינו ביחד גם כשלא היינו ביחד, וכמו שצמחים עושים פוטו סינתזה כל היום, כך עשינו גם אנחנו ונפגשנו בערב בגוף, מחדשים את הנשימה ומטפסים אחד על השנייה בתשוקה. זה היה כמו להתבונן במראה ולראות שם את מה שגם אני מרגישה. זה הרגיש כמו מפגש של פלנטות (כך תיארתי את זה). הוא הראשון והיחידי שנתתי לו מפתח לבית שלי, כזה.
השנה, זכיתי להכיר אדם נוסף שהוא מהמישהו-ים שלי. השיעור שם עוד לא ברור לי, אולי להכין אותי לבאות (ואותו גם, זה תמיד הדדי). השנה, יכולתי לספור לכל אורך התקופה בלי הפרעות (בלי עבודה והסחות דעת, ממש להתמסר ובנחת). יכולתי לטפל בעצמי כפי שתמיד רציתי, עם הרבה תשומת לב, ותועפות של חמלה ואהבה. עם פנאי להכין אוכל בריא וללמוד דברים חדשים. עם להיות בשקט, ממש בשקט (בלי לדבר עם אפחד אחד במשך ימים). זכיתי סוף סוף, אחרי הרבה שנים – פשוט לנוח. זכיתי להיות יותר אני, ולכתוב (הדברים הכי טובים, יוצאים במרחב שביני לבינו כי יש שם משנינו, ושכינה גם).
ההיפוך/השלם.
הוד שבמלכות – הכרת התודה שביכולת ההנהגה. כשאני מנהיג, ואני יודע לצמצם או להרחיב בהרמוניה ולהכיר תודה, ההנהגה שלי מתעדנת ונעשית יותר מדוייקת דווקא מתוך הענווה שביכולת להודות. ההוד וההדר שבמלכות בא מהיכולת להודות ולהיות בגילוי לב.
מלכות שבהוד – ההנהגה שבהכרת התודה. גילוי הלב והאמת מחייבים התבוננות והיא מביאה איתה התפעמות וממנה, הכרת התודה העמוקה. היכולת להתבונן כך, ולהודות כך, מביאה אותנו להיות יכולים להנהיג את הפנימיות שלנו. זו המלכות שבענווה.
*נעזרתי ב: בידיעות כלליות מהמורה שלי ומר' נחמן מברסלב, ומהרב יובל הכהן אשורוב, ובמדריכים של חב"ד, שמלווים אותי גם השנה כפי שעשו בשנה שעברה. פוסט הקדמה כאן.
Deep Water Path: Public 