46 נצח שבמלכות

ספרנו הערב: 46.

הספירה לשבוע זה: מלכות (דויד המלך ורחל), איבר הרבייה הנשי.

השפע האלוהי, פריון, שכינה, כל הספירות כללות בה ונוצקות לתוכה, מנהיגות, השפעה, שייכות.

נצח שבמלכות.
ההתמדה שבמנהיגות, היכולת להמשיך להנהיג גם כשקשה, ובייחוד אז להתמיד – להעלות הכל למעלה. לראות מעבר, רחוק יותר. ההתמדה הזו יוצרת תחושת שייכות (שאתה שייך וששייכים לך).

שאלות מנחות:
"כבודו העצמי של כל אדם והצלחתו של מנהיג נבחנת ברמת הסבלנות שלהם. כוח רצון והחלטיות משקפים את העוצמה וההוד שברוח האנושית, ואת כוח שליטתו של היחיד. עד כמה אני החלטי בהשגת יעדי? מהי מידת השכנוע של להאבק למען מטרה נעלה? עד כמה אני בטוח בעצמי? האם חוסר התמדה וסף-סבולת נמוך שבך הם תוצאה של חוסר הערכה עצמית? האם אני מסווה את חוסר ביטחוני על ידי מציאת תרוצים אחרים לרמת הסבלנות הנמוכה שבי?
האתגר היומי: פעל למען ענין שאתה מאמין בו ועד כה לא הצלחת לממשו. תן זינוק והתחל." (כאן)

לינק לשנה שעברה.

קצת מהתשובות/מחשבות שלי:

לפני שנתיים, כתבתי על הרגע שלפני לימודי גיטרה (זה לא שרד לצערי יותר מ 4 שיעורים, מפרק יד שמאל שלי לא בנוי לזה). כתבתי על הקושי שלי להיות באי ידיעה ועל הדרך בג'ונגל של אי הידיעה שהיה עליי לפלס, כי פשוט זו טעות שנולדתי מבלי לדעת הכל: על הצעדים הראשונים שהגוף שלי למד לעשות, הבלט בגיל 6 והמשמעת הקשה של הגוף, ללמוד לשחות (היה מייגע, אבא לא יודע ללמד!), על ללמוד לרכב על אופניים, על ללמוד לנגן על פסנתר את Moon Light Beethoven בעיניים עצומות (כי למה לבחור משהו קל?), על ללמוד להחליק על הקרח וגם להצליח לזוז מהמעקה ולבטוח (לא הצלחתי כ"כ), על ללמוד ליפול (עד היום אני עדיין לומדת, בינתיים נכשלתי), על לימודי המתמטיקה שהפכו מנכשל נמוך מאוד ל 100 ו 5 יחידות, בזכות סבתא רוסיה מהשואה (הייתי אוספת אותן), על ללמוד לנהוג עם הילוכים (טוב, אני נוהגת מגיל מאוד צעיר {3}, או שאני באוטו הכתום שלי או שאני על הנדנדות) אז זה היה דיי קל ודיי החלקתי לשם בטבעיות ועברתי בטסט ראשון, ובגיל 20 כבר החלפתי לבד גלגלים. אח"כ שיעור יוגה הראשון שהגוף שלי נענה לו מבלעדיי אפילו, להיות אדונית התבלינים בחלון ראווה אחרי שהתעללו בי והחביאו אותי בעליית הגג עם כל הג'ינג'רים, ואז… אז גילית את ההמראות! הכי אני אוהבת, אפילו יותר מנדנדות: המראות! (היו רק 6 כאלו, 3 לכל כיוון בינתיים). קשה לי, לאפשר לעצמי תהליך של למידה. קשה לי להיות באי ידיעה. קשה לי ליות מטומטמת וטיפשה, כורדית או גמלונית או קלמזית, אך עובדה היא, שכשאני משחררת את הראש, הגוף יודע בעצמו מה לעשות (כמו בשיעורי הקדרות הבוציים). תנועה קשה לי, אז בינתיים פילאטיס מכשירים, ואני חולמת על ללמוד לרקוד טנגו ופלמנקו ולהטמיע מקצבים. גם טאי צ'י מחכה לי. למרות שהייתי שמחה, מצאתי עצמי באמצע טיפול, פשוט בוכה בהיסטריה ומשחררת דברים לא ברורים החוצה. הרהרתי רבות באותה שנה על הסדנא שנסעתי אליה, ובסוף חזרתי על עקבותיי. על שאמרתי "לא", כי זה לא התאים לי ועל המישהו שלי, שבא לתקופה קצרה והפך את כל חיי וגם לו אמרתי "לא", וגדלתי מאז כל כך הרבה.

לפני שנה, כתבתי על הפתק שהשאיר לי החייל הבודד של אותו חודש:
"X היקרה,
תודה על החודש עבודה, ועל ההזדמנות שנתת לי.
בטהובן כתב פעם: "אין שום סימן אחר של עליונות מאשר החסד" והחסד שאת עושה כאן עם החיילים הבודדים, עולה על כל דבר.
אני מברך אותך שתמשיכי להיות מי שאת ולהקרין את כל האנרגיה החיובית שלך כי זה מה שהופך אותך לגבירה אמיתית."
אני מאוד התרגשתי. הלב שלי פיעם… כן, פיעם. חשבתי לי, איך בחור בן 23 רואה מה שבחור בן 43 לא הצליח לראות ומצד שני, כל שרציתי הוא להתכסות ולהסתתר ושלא יראו.. שלא יראו את האור, שלא איחשף, זה גורם לי למבוכה רבה מאוד.

גם את כל זה כתבתי (אי אפשר לגעת):
הנצח שבמלכות, היא ההתמדה, מתוך הענווה, לאורך זמן, שיש לו אחיזה בעולם מתוך שהכל חולף. הנצח זה הניצחון מעבר לזמן, זה הנצח שנמצא בתוך ההרף עין. זה להצליח לראות תהליך מתחילתו ועד סופו, או כמו שר' נחמן מברסלב אמר מקצה העולם ועד קצהו. לראות את טרום הלידה, לפני הבראשית, עד לאחרית הימים של כל דבר שאנחנו מתבוננים בו.
כשאני מתבוננת בעץ, אני קודם נהנית מהיופי שלו, מהצל שלו, מהנועם שלו: "וִיהִ֤י ׀ נֹ֤עַם אֲדֹנָ֥י אֱלֹהֵ֗ינוּ עָ֫לֵ֥ינוּ וּמַעֲשֵׂ֣ה יָ֭דֵינוּ כּוֹנְנָ֥ה עָלֵ֑ינוּ וּֽמַעֲשֵׂ֥ה יָ֝דֵ֗ינוּ כּוֹנְנֵֽהוּ׃." (אני תמיד כולי מתרככת בפסוק הזה בספירה, וחושבת על מישהו מיוחד, שהיה לי איתו נועם כזה). אח"כ אני חושבת על איך הוא גידל לעצמו את הצורה שלו, את צורת העלים שלו וטעם הפרי שלו, וכשאני חושבת על הפרי וממה הוא עשוי, ואולי אני גם אוכלת את הפרי, אני חושבת על הזרע, שהיה נופל לקרקע, ואולי ציפור תפסה אותו והניעה אותו בעולם, ונטשה אותו במקום אחר, ושם הוא שיקע עצמו אל תוך הבטן של אמא אדמה עם הגשם הראשון ושם הוא פשוט שהה, בחשיכה וחיכה. חיכה שזה יהיה הזמן שלו לנבוט. בינתיים, הוא בישל מבפנים את עצמו והפוטנציאל שלו. כשהגיע הרגע הנכון, הוא התחיל לשלוח שלוחה מחוץ לו, שלוחה שפשוט ידעה איך לבקע את כל הדרך מתוך בטן אמא אדמה, אל פני הקרקע, ושם הוא ראה אור והאור ראה אותו.

יש אלוהים בתוכי והוא לא מסתיר פניו (או מסתיר אותם קצת פחות), איך אפשר שלא להיות שמחה למרות שאני עצובה? ככה, שוב פעם, שניהם. ביחד. שני הקצוות חיים בתוכי בשלמות. אני מרגישה שעץ חיים גדל בתוכי. הוא כבר מזמן באור, וכי יש אנשים שמרוב שהם בחשיכה, הם לא זוכרים איך לראות, גם כשיש אור, בדיוק כפי שהאינדיאנים הראשונים לא ראו ספינות שהיו מאוד קרובות אליהם, כי לא שיערו בדעתם שזה יכול להיות, שאנשים אחרים יבואו אליהם – מהים!. זה לא נתפש לי, איך אדם עם נשמה כ"כ גבוהה יכול כל כך לא לראות. הוא כאילו רואה, רואה מבלי לראות.

גם השנה זה ככה, מאז ל"ג בעומר, הספירה פשוט טסה מהר מידי ואני רק רוצה שהיא תעצור. סיפרתי את זה לאבא, הוא בכלל לא מבין מה אני סופרת, אבל הוא הציע לי בנשימה ארוכה אחת לספור מכוניות אדומות, עמודי חשמל, חשבוניות של סופר, כרטיסי כניסה לחניון, מטפי כיבוי אש ציבוריים, מכסי ביוב של העירייה, עצים, רמזורים, וזה המשיך.. הרבה זמן. לא היה לי קול לעצור אותו, הוא לא שמע אותי.

הספירה נתנה לי יד, העיניים שלי היו עצובות מאוד, והלב שלי חיבק שמחה.

השנה, הספירה מביאה דברים למודעות, כמו גם העבודה עם מדריך המידות. השנה יש בתוכי אהבה מיוחדת כלפי אדם שהוא אור גדול בחיי, ויש לו לב חם ואוהב שמתבונן בי והוא מוקסם. כבר 9 חודשים (כבר אמרתי שאפשר ללדת?) שהוא מנסה לעכל מה קורה בחיים שלו. לפעמים הוא מסית את המבט, אבל אני מחזירה אותו בעדינות רבה להביט בעצמו ולראות בו את מה שאני רואה בו. גם אני קוראת את מה שהוא כותב לי שוב ושוב ושוב ושוב כי גם אצלי זה נטמע ושוקע ונספג באין חומר שבתוך הגוף ונשמה שלי ומבריא אותי אט אט. אני עוזרת לו להיות נוכח ולא לברוח כי אני נמצאת איתו גם בבריחתו, כי אני נוכחת, אז זה נדבק גם בו. זה הנועם שלי.."וִיהִ֤י ׀ נֹ֤עַם אֲדֹנָ֥י אֱלֹהֵ֗ינוּ עָ֫לֵ֥ינוּ וּמַעֲשֵׂ֣ה יָ֭דֵינוּ כּוֹנְנָ֥ה עָלֵ֑ינוּ וּֽמַעֲשֵׂ֥ה יָ֝דֵ֗ינוּ כּוֹנְנֵֽהוּ" וכך זכיתי, ועל כך אני מודה מכל החללים שבי. יש כאלו שלא פוגשים מעולם את המישהו שלהם, ואני פגשתי שניים מהם.
אני יודעת שאני מתעכבת עם היציאה שלי, מעבר לכך שקשה לי לצאת ולהיפתח, אני פשוט נהנית מעוד כמה רגעים בנוכחות כפי שהיא כעת ולפני ים השינויים שעומדים על פתח דלתי ואני יודעת שהם מגיעים, אני יודעת שאהיה שמחה מאוד ושהשמחה שלי תהיה כזו גדולה שהיא תוכל למלא את כל כדור הארץ, שיעשו אותי מאושרת יותר ממה שחלמתי אי פעם ויותר ממה שביקשתי או עלה בדעתי לבקש אי פעם. אז אני עוד רגע קט, בתוך עולם כפי שהכרתי אותו, כי אני יודעת שהוא כבר אחר וכי גם אני אחרת אפילו יותר.

ההיפוך/השלם.
הנצח שבמלכות – ההתמדה בהנהגה לאורך זמן ומתוך ההתגברות על היצרים והאוטומטים והדפוסים המקבעים. חשוב שנמשיך להקשיב לקולות הפנימיים של הלב והנשמה גם ובמיוחד כשקשה (הם עוזרים לנו לשמוע את מה שחשוב שנשמע). לעשות זאת שוב ושוב ושוב, ככל שידרש מבלי לחוש בנפילה.
המלכות שבנצח – ההנהגה שבהתמדה. מתוך שעושים דבר (כמו להיות קשוב לכל הקולות הפנימיים ולהנהיג אותם, כל אחד כפי דרכו) לאורך זמן הוא הופך להיות הטבע שלנו, ממש נטמע, וכשזה ככה, זו הנהגה, אנחנו מקבלים שייכות ונוכחות. היכולת להנהיג לאורך זמן ובהתמדה.

*נעזרתי ב: בידיעות כלליות מהמורה שלי ומר' נחמן מברסלב, ומהרב יובל הכהן אשורוב, ובמדריכים של חב"ד, שמלווים אותי גם השנה כפי שעשו בשנה שעברה. פוסט הקדמה כאן.