ספרנו הערב: 43.
הספירה לשבוע זה: מלכות (דויד המלך ורחל), איבר הרבייה הנשי.
השפע האלוהי, פריון, שכינה, כל הספירות כלולות בה ונוצקות לתוכה, מנהיגות, השפעה, השתייכות.
מלכות.
להיות מלך משמעו לדעת להנהיג בצורה נכונה, טובה ומשפיעה, מתוך שלום פנימי, ראייה מלאה וצלולה של הדברים כפי שהם, היכולת להניע את כל המערכת, לפי סדר, בזמן הנכון, בו כל גלגלי השיניים מסונכרנים אחד עם השני ומניעים את הכל ביחד, כל אחד בקצב שלו, כל אחד עם התפקיד שלו, כל המערכת פועלת כ-אחד. להיות מסוגל להפעיל את המערכת כולה. אחדות מסונכרנת.
המלכות השבוע היא למעשה אוסף כל המלכויות שהיו לנו עד כה, שהן אוסף של כל הימים באותו שבוע. זה להכיל בשלום, באיזון והרמוניה את כל הספירות השלובות במינונים מדויקים ומאוזנים, מתוך אהבה ונתינה, היכולת להתגבר ולהגביר, באיזון, ולאורך זמן תוך ניצחון על היצר והאוטומט, מתוך הכרת תודה וגילוי הלב והאמת, ומתוך המעמקים המחברים את הארץ למן היסודות, עם השמיים והרוח. המלכות מתקיימת כאשר כל אדם מתקיים מתוך הייחודיות והחד פעמיות שלו ובו בעת פועל כחלק מהכלל.
חסד שבמלכות.
האהבה והנתינה שבהנהגה.
יש להבין כי שליטה והנהגה הם שני דברים שונים בתכלית. שליטה היא לכפות את הרצון שלי על האחר מבלי לראות אותו. הנהגה, היא היכולת לשמוע את כל הקולות, להכיל אותם במידה שווה ולדעת להנהיג אותם מתוך אהבה וכבוד. להכיר את הטבע שלהם ולדעת להפעיל את הטבע שלהם לטובת הכלל, בהשפעה טובה ונכונה. מלכות היא הנהגה נכונה וטובה, אצילות, כפי שהמדריך מסביר יפה, מקבלת את עוצמתה מכל הספירות שהיו לפניה, היא היכולת להנהיג מתוך שלום פנימי. הספירה הקודמת, יסוד, עסקה בזרע, הפוטנציאל, המלכות היא זו המוציאה את הדבר לפועל, זה ההיריון והלידה ואח"כ הפרי.
החסד שבמלכות הוא האהבה והנתינה מהמנהיג, מהמלך. אדם שיודע לחלק מעצמו ולהעניק ולא שומר הכל לטובת עצמו. זה לעצמו לצורך קיומי ולאחרים, יודע לתת ולאהוב ולהעניק. כאשר האהבה והנתינה, הראייה הצלולה, החמלה וההרמוניה המאוזנת, ההתמדה לאורך זמן והענווה מנותבים נכון באמצעות מידת ההתקשרות, כלומר מתוך חיבור לריקמה האנושית, מתקבלת האצילות המלכותית. המלכות אינה פעולה בפני עצמה כי אם פועל יוצא של כל מה שהיה לפניה. לפעמים, כשאדם מתייגע במידות האלו, קורים בו דברים. מתרחש שינוי, מגיעות הבנות.
שאלות מנחות:
"אצילות, שליטה, מנהיגות – האחרונה מבין שבע המידות – שונה מהשש שקדמו לה. זהו מצב קיומי ואין לו גדר של פעולה. אצילות היא ביטוי סביל של כבוד אנושי ואין לו מעצמו מלבד מה שהוא מקבל משש הרגשות האחרים. מנהיגות אמיתית היא אומנות ביטול היש. זוהי השתקפות של רצון שבא מגבוה. מצד שני, מלכות מדגישה וממשת את האופי וההוד של הרוח האנושית. זהו אותו סממן שהופך אותנו לאנושיים. כאשר האהבה, הביקורתיות, החמלה, ההתמדה והענווה מנותבים כהלכה בתוך הנפש באמצעות מידת התקשרות, מתקבלת מידת המלכות. ההתקשרות מטפחת אותנו ומאפשרת לשליטתנו לשגשג. מלכות היא גם רגש השתייכות: זו הידיעה שאתה חשוב ומסוגל לשנות, שביכולתך להיות מנהיג מנוסה המסוגל לתרום לעולם.
מלכות נוסכת בך בטחון ועצמאות, ודאות וסמכות, כאשר אם מחזיקה את בנה בחיקה ועיניהם נפגשות, הבן קולט את המסר: "אני רצוי בעולם. קיימת עבורי פינה חמה בה יאהבו אותי תמיד. אין לי ממה לפחד. אני מרגיש בלבי רגש של מלכות".
חסד שבמלכות: הנהגה בריאה מתבצעת בדרכי נועם ואהבה. על מנהיג יעיל להיות חם ומתחשב. האם שליטתי גורמת לי להיות אוהב יותר? האם אני מנצל את סמכותי ומנהיגותי מתוך התחשבות? האם אני כופה את סמכותי על אחרים?
האתגר היומי: עשה מעשה טוב עבור אלה שנמצאים תחת חסותך." (כאן)
קצת מהתשובות/מחשבות שלי:
לפני שנתיים, כתבתי כי לא ידעתי אם אתמיד (התמדתי בנחישות!), הספירה עזרה לי להיות במודעות ולראות באור כמה דברים חשובים. בגלל ששנה שעברה נמצאת ברקע של הספירה בשנה הזו, יש לי נקודות ייחוס, יש סגירות של כל מיני מעגלים או לפחות חלקים שלהם משנה שעברה.
את הספירה יש לבצע בקול, והשנה עשיתי זאת מידי יום ביומו ושמתי לב שהקול שלי לא נשמע אותו דבר בכל הימים. ישנם ערבים שבהם בכיתי, ישנם ערבים שבהם היה לי מאוד קשה להוציא מעצמי קול, היו ערבים שבהם חייכתי וחיבקתי את אלוהים שבתוכי כשספרתי, היו ערבים שספרתי מתוך תודה עמוקה והיו ערבים שספרתי מתוך פחד ובהלה. לכל ספירה היה את הקול שלה לאותו ערב, ובכל ערב הייתי אחרת, וכל הקולות היו קולות שלי. הקולות היו שונים, הספירה היתה אותה ספירה (כך היה גם בשנה שבאה אחרי, וגם בשנה הנוכחית).
לפני שנה, כתבתי על כך שנעלם לי הקול, בדיוק זמן מה אחרי שיעור משנה חיים שהתרחש אז, כשהדבר הכי חשוב בתוכי היה להשמיע את הקול שלי, ורצו שאשתוק. אני חושבת שזה נועד כדי לחזק את ידיעת עצמי גם בלי קול. היה בי הרבה עצב. היה גם עלבון שחסם את הגרון והביטוי העצמי, עלבון מכך שכלל לא ראו אותי, שלא לדבר על לראות אותי נכון.. ביקשתי הרבה סליחה על דברים מכל החיים, ממני ומההורים, הודיתי מכל ליבי על דברים אחרים, וביקשתי (מאז ובכלל) להיות עם המישהו שלי הנכון. תמיד היתה את הדרך שלי, גם אחרי שנשברתי, חזרתי לדרך שלי, חזרתי לעצמי שלי, עד היום אחרי כל משבר וזעזוע. באותה פעם, לא הייתי לבד יותר. יש אלוהים בתוכי שאני נושאת, יש עצמי ראוי בהחלט, שגם אותו אני נושאת, ויש עצב עמוק שנאסף מכל השנים, והוא מכביד עליי את החזרה לדרך… הדרך אל המישהו הנכון, שהכי מתאים, אל תוך החיבור.
זה היה כאב ועצב של ילדה שהיתה תמיד דחויה ולא רצויה, לבד, בלי שאף אחד מדבר בשפה שלה (לכן תמיד דאגתי להגיע לכל העולים החדשים ולחבר אותם פנימה, שלא יהיו בחוץ ולבד), תמיד הייתי בתוך העולם שלי, זה היה המקום הבטוח היחידי, היחיד שמעולם לא עזב אותי היה: אני, גם כשלא הייתי נוכחת, כשלא היתה לי צורה, וכשלא היה לי גוון, כשכלל לא היה "עצמי", כששנאתי אותי, כי הייתי מוסרת את נישמתי כל פעם, ומעבר לגבול מסוים, זה היה הופך אותי לקורבן ואז עלתה בי השנאה העצמית, ואז גם הרצון לחדול מלהיות (כל זה כבר נרפא ממזמן :- ) ). ואז היתה הצומת הזו, של הבחירה אם למות או לחיות, אם באור או בחשיכה. ובחרתי בחירה חופשייה.
אני יודעת ידיעה גמורה שכל היקום לטובתי ולעזרתי ומקיף אותי בחמלה ובאהבה כל הזמן, גם כשחסום בי ואני לא יכולה לקבל. צינורות השפע זורמים מאוד קרוב אליי, אני שומעת את השאון שלהם (זה היה נכון, הם למעשה היו פתוחים כל הזמן, זו אני שנפתחתי אחרי אותו שיעור, ואז גם יכולתי לקבל).
תמיד צמצמתי את עצמי, וסיננתי, ואמרתי לאנשים מה שידעתי שיעשה להם טוב ומרוכך בלב, ושתקתי, כל כך הרבה בחיים שלי, שתקתי, לא הבעתי דברים, קברתי רגשות, הקפאתי, לא חייתי. כשנפגשנו, ביקשת שאמסור את עצמי ואשתוק, ואלו בדיוק שני הדברים שלא יכולתי לעשות, לא מתוך הדרך שעשיתי. עשה רושם שאתה רואה אותי, רואה באמת, מכיר אותי – באמת, הבטחת שלא תלך, ואני אמרתי לעצמי בלב: גם הוא ילך, הוא לא מהנשארים. וזו אני, שלא יכולתי להיות בתנאים של למסור את עצמי ולשתוק. להתמסר כן.. זה בטבע שלי משום מה, זו דרכי לאהוב, להתמסר, בדבקות.. אין אופציה אחרת. אבל לא למסור את העצמי. זה משהו אחר. היום, יש לי תפקיד וכדי לקיים אותו, אני מוכרחה להיות בתוכי, גם ובעיקר בזוגיות. מה שרצית, כלל לא נכון לך, אבל אתה עדיין לא מוכן, וזה בסדר, ומכאן כל החמלה והאהבה אליך. אחרות אולי בוכות על עצמן, אני דומעת את עצמי החוצה, אני לרגע אחד לא הפסקתי לעשות את העבודה, גם ובעיקר כשהכי קשה וכשנראה שאין מוצא. לא יכולתי לאכול כי הייתי בשוק ממה שהתרחש, כי הגרון שלי היה חסום בעלבון מהעדר הראייה ומכל השנים כולן, וכי הייתי מבועתת מהדבר שביקשת, שכל העצמי שלי נעלם ויצא מתוכי, ואותו בדיוק ביקשת. וכשהצלחתי להביא חלקים ממנו, היה לנו שבר. היתה לנו שלולית, אבל אני יותר גדולה משלולית, אני לא יכולה להתפתח שם, לא נכון לי ככה, ואני שמחה כל כך בתוכי, על שהפעם עם כל כמה שזה היה קשה, עמדתי לצידי, הצד שלי שמע אותי אומרת "ככה לא". אני יכולה להתבונן שוב אל תוך הנצח, ואני יודעת שיהיה לי נכון וטוב לאורך זמן, ושאקבל את שלי, כי יש לי תפקיד, כי זה השלב הבא, כי זה נכון ליקום שאהיה במהות שלי ובתוך זוגיות שלמה, והפעם, זה לא איתך, לא כפי שאתה.
הדבר הבא שקרה, היה לפעום פעימה של אור ואהבה שתעבור דרך כל המעגלים הקיימים סביבי למעגלים שבהם אני לא נמצאת. שהפעימה תמשיך הלאה אל תוך האינסוף, אני יכולה לראות את זה פועל (היום, שנה אחרי, אני יודעת להגיד שזה התרחש דיי מהר מאז). כתבתי גם על החומה, על הקיר, ואיך לעבור אותו.
השנה, אני מתבוננת בעיקר על השנה שעברה ומה שאירע בה, ואני רואה שהייתי בדיוק זה: מלכה מתוך החסד. ידעתי להנהיג, ולהגיד לא, לא כך, ולעשות את זה מתוך אהבה עזה (כפי שהוא ביקש, ולא ראה). השנה, אני מרגישה ראוייה, ומוכנה לקבל. יש עוד קצת עבודה על נושא הרצוייה… והמימוש כמו גם על שאריות אגו משמר והישרדותי שמקשה על היכולת לדלג בין שינויים, שזה מה שהייתי רוצה להיות מסוגלת לעשות – לשנות בקלילות. גם הקלילות בעבודה, גם הלא להתעלק על מי שאני רוצה (כי עדיף שיחזרו אחריי ולא להפך, וכי אני צריכה ללמוד לשים גבול ולא להטביע באינסוף שלי, וגם לא לסנוור. לצמצם לאנשים את השפע, כך שיוכלו לקבל אותו = לראות יותר טוב את האחר).
ההיפוך/השלם.
החסד שבמלכות – הנהגה מתוך נועם והתחשבות, מתוך ראיית האחר וצרכיו כמו גם יכולותיו.
המלכות שבחסד – מתוך שאני אוהבת, נובע הרצון להשפיע שפע, ולהנהיג ולהדריך ולכוון, מתוך השתייכות.
*נעזרתי ב: בידיעות כלליות מהמורה שלי ומר' נחמן מברסלב, ומהרב יובל הכהן אשורוב, ובמדריכים של חב"ד, שמלווים אותי גם השנה כפי שעשו בשנה שעברה. פוסט הקדמה כאן.
Deep Water Path: Public 