קורות חיים

אז אחרי שגיליתי לך את רוב ליבי (כלומר, החללים בו שאני מכירה, כי הבאת איתך אינסוף מפתחות לחללים בלב שלי שלא הכרתי), 

אחרי שהנשמות שלנו כהרף עין התמזגו (9 חודשים כבר.. אפשר ללדת), והן מדברות ביניהן בתמונות, בצבעים, ברגשות וקולות – בסינכרון מופלא,

שלחתי לך את קורות חיי, אחרי שלא נגעתי בהם מספר מכובד של שנים, כדי שאולי תשפץ אותם ותדע להכניס אותי בתוכם.

המעניין הוא –

שדווקא זה – לשלוח אליך את קורות חיי – גרם לי להרגיש במבוכה ובעירום מולך.

(זה כמו לתת למישהו, לסדר לך את החיים.. ה-קורות חיים.

אם לתת משהו כזה למישהו, אז לך – כי הכי הרבה מהלב שלך נמצא בקצות אצבעותיך)

* * *

(אני לא מצליחה להבין איך זה לא יורד לארץ, ולא מתממש – לא מבינה. אולי זה לא צריך להיות, ואינך שלי. איני יודעת ואיני מבינה דבר).