ספרנו הערב: 42.
הספירה לשבוע זה: יסוד (יוסף), איבר הרבייה הגברי.
"צדיק יסוד עולם", מעבר ממחשבה למעשה, התגשמות, החיבור בין השמיים לארץ, בין פיזי [למשוך מעלה] לרוחני [למשוך מטה], חיבור בין כוחות מנוגדים, הטמעה, התקשרות והרחבה.
מלכות שביסוד.
היכולת להנהיג, בתוך ההתקשרות. היכולת להנהיג את כל הקולות של האהבה והנתינה, הביקורת, הגבול וההתגברות, האיזון וההרמוניה מתוך החסד, לקיים את ההנהגה הזו מתוך ניצחון של התגברות ולאורך זמן, בהתמדה, בענווה והכרת תודה, הודאה וגילוי הלב והאמת, מתוך ידיעת ערך עצמי, מתוך חיבור והתקשרות מהעומק, מהיסוד, ולחבר את הארץ עם השמיים, ביציבות.
שאלות מנחות:
"ההתקשרות מרוממת את האצילות שבך. היא מטפחת ומחזקת את כבודך העצמי ואת כבודו של זה אליו אתה מקושר. האם התקשרותי בולמת את ביטוי אישיותי ותכונותיי? האם היא מכניעה את האדם אליו אני מקושר?
האתגר היומי: השתדל להדגיש ולהאיר את נקודות האור של מקושריך." (כאן)
קצת מהתשובות/מחשבות שלי:
לפני שנתיים, כתבתי על כך שההתקשרות היא הדבר הכי בסיסי בקיום שלנו למן הלידה (ואף קודם), בתוך עולם של נפרדות, אנחנו מחפשים את החיבור וההתקשרות. קודם עם ההורים שלנו ואח"כ עם בני הזוג שלנו. מחיבור של גוף בתוך גוף, אל נפרדות בחיתוך חבל הטבור, והחוסר אונים שמחייב מגע. ככל שאנחנו גדלים והופכים עצמאיים, אנחנו מתנתקים, אבל זה בדיוק הקשר שאנחנו שואפים לחבר מחדש וזה משפיע על בני הזוג שאנחנו בוחרים.
כתבתי על כך שהילדות שלי היתה טובה, אח"כ דברים התקלקלו, והמרחק, והבעתה שלי מלאבדם (היא קצת נרגעה). ברירת המחדל שלי היא לשמור מרחק מרוב בני האדם, כי עד כה, נשארתי לבד עם הכאב שלא יכולתי להכיל. יש שחושבים שעדיף לחוות מאשר לא לחוות. אולי.. אולי.
יש לחיות כאילו יש לפנינו את הנצח, וכי בעוד רגע נמות – בו זמנית.
כשאנחנו מתקשרים לא נכון, נוצר קשר. סבך. כשמתקשרים בצורה נכונה, נוצר קשר, חיבור, עומק.
לפני שנה, כתבתי על כך שהיה לי קול נורא צרוד ושבור הערב. מעניין, כנראה שיש באר של עצב בתוכי, כי היא לא מפסיקה לעלות על גדותיה מפעם לפעם. ולא, זה לא דיכאון, זה עצב טהור ונקי אפילו נטול כאב. דקה אחרי, אני שוב מרחפת על גלי הרוח ומתמזגת עם אלוהים שלי ויודעת שכל הנעשה לטובתי נעשה, ואז אני שקטה לכמה דקות. כתבתי על הליכה במדבר שלא נגמר. כתבתי על 42 ועל דמעות מהבטן ועל כך שידעתי שזה יעבור ואוהב שוב (ואכן כך קרה), אלא שכעת – איני רואה דבר. אלו הרגשות שלי, העצב הזה יוצא ממני בלי קשר למה שהתרחש. אני לא קורבן של אפחד, אני לא מוכנה להיות וגם לא להפוך אפחד לקורבן שלי. אפחד גם לא עשה לי משהו רע ולא פגע בי, פשוט לפעמים כל כך בא לי להצטמצם לנקודה אחת, כמו זו. זה מרגיש בטוח ומוגן להיות נקודה.
אנחנו לפני השבוע האחרון.. זה הולך ובורח לי מבין האצבעות… הייתי רוצה שזה יקרה יותר לאט. בשבועות, זה הזיווג המלא של אלוהים עם השכינה, של עם ישראל עם התורה, של סיפור רות נעמי ובועז. היה להם רגע אחד, בו היא הרתה ומהם, בסופו של דבר, הגיע דויד המלך, וממנו בסופו של דבר גם המשיח.
מלכות, זה לשמור על איזון והרמוניה, לשמוע את קול אנוש ואת זה של הנשמה ולבחור כל פעם מחדש. מלכות זה לדעת מתי להתחיל משהו וגם מתי לסיים אותו.
השנה, קשה לי מאוד לנוע, קשה לי לחזור לשגרה (אני לא בטוחה שאני רוצה), ודברים בחיים שלי לא ישתנו אם לא אעשה שינויים. אני אוהבת, אבל האהבה.. לא מתקיימת ואני לא יודעת לאן ללכת, והעולם האחר מושך אותי אליו חזק מאוד, ואני עייפה ומרפה. ביקשתי ממני סליחה, על שלא טיפלתי בעצמי מספיק טוב לאחרונה, אני תשושה ושותקת (אפילו עם הקירות הפסקתי לדבר).
.
ההיפוך/השלם.
מלכות שביסוד – הנהגת ההתקשרות (דרך האהבה והנתינה, הההתגברות, ההרמוניה, הכרת התודה, לאורך זמן, מן העומק).
יסוד שבמלכות – מתוך ההתקשרות אל כל הקולות הפנימיים, הביטחון והיציבות שיש בקשר עמוק לאורך זמן, אפשר להנהיג.
*נעזרתי ב: בידיעות כלליות מהמורה שלי ומר' נחמן מברסלב, ומהרב יובל הכהן אשורוב, ובמדריכים של חב"ד, שמלווים אותי גם השנה כפי שעשו בשנה שעברה. פוסט הקדמה כאן.
Deep Water Path: Public 