ספרנו אתמול בערב: 38.
הספירה לשבוע זה: יסוד (יוסף), איבר הרבייה הגברי.
"צדיק יסוד עולם", מעבר ממחשבה למעשה, התגשמות, החיבור בין השמיים לארץ, בין פיזי [למשוך מעלה] לרוחני [למשוך מטה], חיבור בין כוחות מנוגדים, הטמעה, התקשרות והרחבה.
תפארת שביסוד.
האיזון וההרמוניה שבהתקשרות מהעומק, מהיסודות.
שאלות מנחות:
"ההתקשרות מחייבת אותך לא רק להיות אוהב אלא גם חומל. עליך להרגיש את כאבו של חברך ולהזדהות איתו. האם התקשרותי מותנית? האם אני נסוג כשאני חש אי-נוחות בצרתו של חברי?
האתגר היומי: הצע עזרתך ותמיכתך בטיפול בבעיה קשה של אדם אליו היית מקושר." (כאן)
קצת מהתשובות/מחשבות שלי:
אני לא מסכימה עם ה"להזדהות איתו" (באופן שיטתי, כמה שנים). אמפטיה היא רגש של הבנה ריגשית, של לאפשר לחלוק, לאפשר מרחב ובעיקר לחמול. הזדהות, שייכת לרחמים עצמיים – שזה מצב שאין ממנו מוצא, מעגל סגור שמזין את עצמו ולא נרפא לעולם. אין צורך לחוש על בשרנו את כאבו של האחר, וממש לא להזדהות איתו – אבל כן לזהות אותו. כן לנסות להבין את העולם דרך עיניו של האחר, להיות בחמלה, כי החמלה שייכת לאמפטיה, והיא זו שכן יכולה להביא ריפוי. אם צריך לשקף דבר קשה או לא נעים, אז יש לעשות זאת מאוד בעדינות, ובצורה מכבדת וממקום נקי בתוך עצמנו.
לפני שנתיים, כתבתי על זה "שקשה ככה להתחבר לאדם, לפתוח מבפנים דברים, לעשות לו מקום, להתחבר בעומק ואז להיות נעזב/עוזב. הסיבה לא משנה, אבל משנה מאוד. זה המקום הכואב של האהבה אבל זו סתם מילה שאני משתמשת בה, אין לנו מושג מה זו אהבה. אהבה זה להיות אחד ("איש ואישה זכו – שכינה ביניהם"), באהבה לא פוגעים ולא עוזבים אלא נמצאים שם לפתור דברים, להיות בחמלה, להכיל, נמצאים שם ביחד, בשותפות, מתוך חברות עמוקה". אני תוהה לגבי עצמי אם אני רואה נכון אנשים (זה בעבודה כל הזמן ועדיין). מצד אחד אני מאוד מקשה ב-להגיע אליי. יש לדעתי לאפשר תנועה יותר זורמת מבפנים, עבור אנשים חדשים. לאפשר להתקרב, להיות שם קצת ולראות. מצד שני כשמישהו מרגיש לי נכון, הוא דיי מהר נכנס לי ללב ואני נוטה לא לראות דברים שחשוב לראותם. איזון והרמוניה בין לב לשכל, אמורה לעזור לזה.
כתבתי על התחושה הזו: להיות רצויה. כשגבר רוצה אותך, רואה אותך כפי שאת ורוצה בך לכל החיים. פותח את זרוע ימינו לכל אורכה, מקרב, ומחבק אותך לעצמו, מתוך הגבריות הזו שמשלימה נשיות כזו. אומרים שבמצריים העתיקה האישה אמרה מה ולאן, והגבר הפך למעשה בעולם, 2 חלקים של אותו שלם, 2 כוחות ואיכויות משלימים.
לפני שנה, כתבתי על החזרה האיטית של הגוף לאכול מחדש אחרי השוק שחוויתי בקשר קצר שהסתיים. לכל גוף היה קצב משלו (לריגשי – טבע בעצמו, למנטלי – הלך לאיבוד במילים המבטיחות, לפיזי – נבעת והשתתק, הוא המאסף נשרך מאחור ולרוחני – שעקף את כולם במהירות האור). החכמה היא לסנכרן את הגופים וליצר תקשורת בריאה ביניהם. היתה שם תודה מאוד גדולה ליקום על שאני זוכה לעבור את המסלול הזה, ועל העזרה הרבה שאני מקבלת, ועל הראייה, כל כך הרבה תודה על הראייה! דבקתי בדברים מתוך נחישות רבה והייתי כולי בהודייה על הדברים שקרו כפי שקרו, ועל הדרך גם. היתה תודה עמוקה והתמסרות מלאה לתהליך. היה שם גם את זה, ואני חושבת שזה עשה את כל ההבדל: "אני מבינה למה הפעם אין כאב.. כי כשאהבתי ואני אוהבת, הפעם, אני אוהבת את אלוהים שלי בפני עצמו וגם את ההתגלמות שלו באדם שהופיע מולי. זה היה מחובר לי, וכשהאדם לא Aligned, הוא מתנתק מאלוהים אבל האהבה ממשיכה להתקיים, היא לא נשברת שם כפי שקרה בכל סיטואציה דומה בחיים שלי בעבר. השבר הגדול והעצום שתמיד התרחש, התרחש כי הייתי לבד והיום, אני אפעם לא לבד כי אלוהים איתי, לכן אין שבר, לכן הכל המשך של אותו הדבר, זה הנצח שנמצא שם כל הזמן" ואלו גם השיעורים שממשיכים והאיפשור שמוצע כל העת, והבחירה.
השנה, יש לי קשיים. אני חושבת שאלו שאריות של כפתורים ושיעורים שצריך עוד עבודה עליהם, שמבקשים ריפוי, לכן הם עולים מהמעמקים. לכן גם נורא קשה לי. נכון שיש בי הרבה יותר חמלה לעצמי, יש לי הרבה יותר כלים של התבוננות, אבל יש קושי מאוד גדול. כזה שגרם לי להפסיק לרצות. וכשזה נרגע טיפה, אני מתחילה קצת קצת לחזור לעצמי, ולהיות שוב אני, ולהאיר. נדמה כי בשנים הקודמות, היו הרבה יותר אורות והבנות וזיקוקים, וכאילו השנה יש פחות, אבל זה לא נכון. זה פשוט נעשה ברבדים אחרים. פעם חשבתי שזה הולך יותר לעומק, אבל זה הולך ליותר אוורירי. הדחיסות של החודש האחרון, היתה כדי לשנות מצב צבירה ולשחרר את הדחיסות שיש בי (הנה אור גדול שבא לפתע). זו השכבת אבנית שצריך להסיר… לכן כ"כ קשה בחודש האחרון. מאמצע מרץ עד לאחרי פסח, אני זוכרת שדיי ריחפתי. הייתי בשמחה כל כך גדולה, מוארת, במנוחה סוף סוף, ויחד עם האור, נבעתתי מהחשיכה שראיתי, מהצד האפל של הקורונה. בפסח היתה חסרה לי ביצה ובמקומה שמתי חלוק אבן לבן ובייצתי, וביציאת מצריים, התרגשתי מאוד. אח"כ ימי הזיכרון והשיכחה, אח"כ עצמאות עם בועות סבון בחלון, ול"ג בעומר ריגש אותי מאוד בעומק הלב במירון בשידור חי וריק, ואח"כ אני זוכרת כעס מאוד גדול ועייפות רבה מאוד שאפילו תרגילים לא יכולתי להביא עצמי לעשות. בסופש האחרון, יצאתי לראשונה מזה חודשיים בדיוק 15.03-15.05.2020. היציאה היתה לי מאוד מוזרה, זכרתי לנהוג אבל ממש לא זכרתי איך ממלאים דלק, הייתי קלמזית מאוד. שמתי לב שיש הרבה מאוד ריחות בדרך. הם משתנים כל הזמן (לא שלא שמתי לב קודם בנסיעות קודמות, אבל כעת זה היה ממש חזק). הכל נראה אותו דבר, אבל הכל הכל הרגיש אחרת. כאילו אני נמצאת בעולם שהעיניים שלי מזהות אבל הלב שלי לא מכיר. כל האנרגיות הן אחרות. עדיין יש בי פחד, לא סיימתי איתו, עדיין יש בי כבדות ודחיסות, אבל נראה שלאט לאט הם משתחררים. זה מרגיש כאילו העבודה נעשית בשורשים מאוד עמוקים השנה. עוד הבנתי גם, כי עבודת השנה היא לעשות אינטגרציה של השנים שקדמו. היה שם שיח פנימי שלי איתי, על זמני והאורות של השנים הקודמות, עומדים בעינם ורלוונטיים היום גם. אני עדיין בקבלה מהם. ההבנה של המידות והספירות נעשתה יותר יציבה שלובה ושלמה ונטמעה בי. השרישה שורשים עבים ועמוקים וזה ממש משמח אותי כי השנה, העבודה היא יותר על לחבר דברים לאדמה, להוריד אותם לארץ. לשפר את הקשרים שלי עם אנשים, ולהסכים להיפתח גם אם 2 חתיכות לב שבורות (אחת כבר לא.. אפילו אין צלקת, השנייה לא התבהרה עדיין). זה ללמוד לשמוע ולהקשיב לקול של הנשמה, ולתת מקום הכלה לקולות של האגו שדואג להישרדותי ולכן לא מוכן לזוז גם אם הוא סובל. הוא אומר: לא לזוז, שימור! והנשמה אומרת: שינוי! לצאת למרחבים חדשים שעוד לא הכרתי ושיעשו לי טוב, כי כל תנועה החוצה, וכל תנועה של פתיחה היא למעשה תנועה של חיים ולכן גם חדווה ושמחה.
אני מוצאת עצמי חושבת שוב על מצריים, אולי רק כעת אנחנו יוצאים? וגם אם יצאנו (מהבית), האם מצריים עדיין בתוכנו? (אצלי חלקית עדיין כן) זה כאילו כלום לא קרה ועם זאת עולם ומלואו התרחש, היציאה הראשונה היתה רגילה, והעיניים צריכות להתרגל לראות למרחקים שוב. יקח לזה קצת זמן, למצריים לצאת מתוכנו. היציאה מאזור הנוחות, גרם לי לקושי ומתח רב. יקח לזה עוד טיפה זמן. אני גם לא מבינה את החום הנוראי השבוע אבל אני בטוחה שגם הוא כאן כדי לרפא וההבנה תגיע, היא תמיד מגיעה. אני גם יודעת שזה הקושי הכי קשה, כי זה לפני היציאה והשיחרור.
*החיבוק הראשון היה לאבא, ואז לאמא (הם קיבלו ריבת תפוחים כי ריבת קליפות פומלה נגמרה).
ההיפוך/השלם.
תפארת שביסוד – ההרמוניה שבהתקשרות נכונה (לא יותר מידי, לא פחות מידי, במידה נכונה, במרחב נכון).
יסוד שבתפארת – ככל שההתקשרות עמוקה יותר ועוזרת ונכונה לשני הצדדים, כך האיזון וההרמוניה יהיו יותר מסונכרנים.
*נעזרתי ב: בידיעות כלליות מהמורה שלי ומר' נחמן מברסלב, ומהרב יובל הכהן אשורוב, ובמדריכים של חב"ד, שמלווים אותי גם השנה כפי שעשו בשנה שעברה. פוסט הקדמה כאן.
Deep Water Path: Public 