ספרנו אתמול בערב: 37.
הספירה לשבוע זה: יסוד (יוסף), איבר הרבייה הגברי.
"צדיק יסוד עולם", מעבר ממחשבה למעשה, התגשמות, החיבור בין השמיים לארץ, בין פיזי [למשוך מעלה] לרוחני [למשוך מטה], חיבור בין כוחות מנוגדים, הטמעה, התקשרות והרחבה.
גבורה שביסוד.
התגברות על היצר, תיקון הברית ביסוד. הביקורתיות שבהתקשרות: איך אני מתקשרת עם אחרים? מעט מידי? יותר מידי? במקומות נכונים? עם אנשים נכונים?
ההתגברות על היצר הבהמי, על האוטומטים שלנו, להתבונן באופן הפעולה שלהם בתוכנו מתוך קצת מרחק, לראות איך הם מפעילים בנו. להגביר את האהבה והחמלה שלנו עבורנו. גילויי היסודות והשורשים מהם אנחנו פועלים. היסוד הוא גם היכולת להוציא דברים מרמת הרעיון והרצון אל הפועל, את ההלכה למעשה ולהעלות אותו מהפיזיות לרוחניות.
שאלות מנחות:
"בחן את מידת הבקורתיות שבהתקשרותך. התקשרות צריכה להעשות מתוך הבחנה והתחשבות זהירה עם מי ואל מה אתה מתקשר. גם ההתקשרות הבריאה והקרובה ביותר דורשת לעיתים פסק זמן – התחשבות בחופש הפרט של שני הצדדים. האם התקשרותי מוגזמת? האם אני תלוי מידי באדם אליו אני מקושר? האם השני תלוי בי מדי? האם אני מתקשר מתוך מצב של יאוש? האם אני מתקשר עם אנשים בריאים בנפשם?
האתגר היומי: בדוק האם חווית ההתקשרות שלך דורשת שינוי או בדיקה מחודשת." (כאן)
קצת מהתשובות/מחשבות שלי:
לפני שנתיים, כתבתי על הבררנות והאנשים שאני מקרבת אליי, ממש בפינצטה, ורק כשזה נכון. אני לא יודעת לעשות דברים סתם, או לקשקש קישקושים. Mingeling זה פחות אני. אם קירבתי, אז ככל שאני קרובה יותר, כך יותר ממני נמצא שם. לפעמים זה עלול להיות הרבה לצד השני. כתבתי על החיבור העמוק שלי ליובל הכהן אשרוב, מעומק הנשמה. כך בדרכ הם החיבורים שלי, מעומק הנשמה, לכן, יותר ממני נמצא שם. כתבתי גם על החיבור לגוף, על הכוונה לרפא את האכילה וההזנה הנכונה (יש שיפור, אך עדיין יש עבודה בנושא, חשוב לי לרתום גם את הגוף לתיקונים, הוא האחרון בשרשרת אבל צריך להיות הראשון, כי הוא משכנה של הנשמה. המשקל העודף עוד לא נפרד ממני, ואני עדיין עובדת על לבנות יחסי אמון בינינו. בחודשיים האחרונים היתה יותר תשומת לב לכך, משירד לחץ ומתח). הכי חשוב הוא לנקות רעלים מהגוף, כל הזמן. לפיתה והזדקקות היא התקשרות לא נכונה שיש להינמע ממנה בכל תוקף. כמו כן כל התקשרות שיש בה תלות. אנשים נכנסים לקשר, מתוך החוסר שלהם, כשמתחברים כך, זה מכלה עצמו מאוד מהר, רק כל אחד עסוק בחוסר שלו ולמלא לעצמו והם לא שם אחד עבור השני, אלא אחד עבור עצמו. קיים סוג אחר של יחסים, כאשר שני האנשים שלמים, ומילאו לעצמם את החוסר, למדו איך להיות בעצמם צינור של שפע. וכששנים כאלו מתחברים, ההפרייה היא הדדית וכל אחד מתמסר במלואו למען טובתו האמיתי של האחר. זוהי זוגיות נכונה בעיני, כשכל אחד נמצא בנתינה מלאה עבור האחר, רק כך אפשר להתפתח ולקיים זוגיות מאוזנת ובריאה של ריפוי והכלה. לכן אני בררנית עד מאוד. אני מעדיפה מחיר כבד של לבד, על פני קשר לא נכון. גם עם חברים.
לפני שנה, כתבתי על מסע עלייה לרגל לכותל, על צפיפות, על לעמוד שעתיים וחצי בלי לזוז ועל מחשבות על שואה, על להימלט מההמון בצמוד לקיר מפלט, ולהצליח לשרוד את האירוע, הייחודי. כתבתי על יום מלא בעזרה וחסדים. "כל יום צעד אחד, כל יום ספירה אחת. בכמה קולות קראתי את הספירות השנה.. כמה פעמים בשמחה טהורה, כמה פעמים בעצב טהור, כמה פעמים בהתרגשות עצומה, כמה פעמים בחיבור עמוק ועם אינסוף אהבה לבורא, כמה פעמים בהכרת תודה עמוקה מאוד, בכל הפעמים – מתוך הקשר שלי עם הכל, ומתוך דבקות – גם כשלא בא לי יותר, גם כשאני רוצה לעצור, גם כשמתערערת לי האמונה, גם כשאני מאוד עייפה, על סף עילפון. משום מה, האהבה נשפכת ממני בדמעות". כתבתי על הצורך בחופשה ארוכה, על לנשום ועל לחיות יותר, לאהוב לשמוח וליצור.
השנה, משהו קצת שונה ביחס ליסודות בתוכם גדלתי. משהו בי יותר מקבל אותם כפי שהם. משהו בלחיצה על עצבי הרגש, נעשית באופן אחר, שפחות הופך לי את כל הנשמה. כן, ההתקשרות שלי, כשאני אוהבת, עלולה להיות יותר מידי. אני מאוד בררנית באנשים שאני מקרבת אליי, אבל ברגע שקירבתי, ואם אני אוהבת, אז כן, הכל שם. יותר בריא שהיה פחות, ויותר מאוזן גם. לפעמים אני עושה הפוך, מרחיקה היכן שרצוי להתקרב קצת. הנושא טרם התאזן. אני יותר מתרחקת ומסתגרת למרות שהרצון הוא יותר להתקרב ולהפתח. המונים עדיין מרתיעים אותי ואעדיף להימנע בכל תוקף. יש משהו מבורך בריחוק החברתי הזה, וגם משהו פוגע לפעמים.
לגבי ההתקשרות הפנימית, הצורך לגייס ולרפא גם בגוף עדיין קיים והרצונות הם אותם הרצונות והכמיהות, זה מעולם לא השתנה, וכך תמיד היה (בן זוג, בית, ומימוש עצמי). אני מברכת על המנוחה שהיתה בחודשיים האחרונים, הייתי זקוקה לה כל כך הרבה שנים… אני יותר שמה לב לאוטומטים שמפעילים אותי, לומדת את כפתורי הכעס, מתוסכלת מאוד כשנראה שכלום לא משתנה בעוד הכל משתנה כל העת ובמהירות האור, אני יותר שמה לב לאגו ההשרדותי, שלא מוכן לזוז, וגם לא לשנות דבר. אני מודה על האפשרות לראות לעומק היסודות האלו, כדי שאדע להאיר אותם. הכמיהה היא אותה כמיהה כמו בשנים הקודמות, ההבדל הוא בי, אני יותר אני משנה לשנה.
ההיפוך/השלם.
הגבורה שביסוד – היכולת להתבונן ולבחון את היסודות מהם מורכבת ההתקשרות שלי עם אנשים. לראות את המקומות מהם אני מתחברת אליהם. (כן לפעמים זה היה בעבר מתוך מצוקה וכן, אני מתחברת עמוק ואולי מהר אם עוברים את שלב הבררנות שלי).
היסוד שבגבורה – ההתגברות על היצר (תאווה למין לאוכל ולממון, על הגאווה, האגו שרוצה לעצמו ולא רואה את האחר, והקינאה, כי מסתכלים אצל השכן וחושבים שמשהו נמנע ונלקח ממני, שמגיע גם לי) למעשה מחברת יותר אל המהות שלנו, אל היסודות הראשוניים. אנחנו מתקשרים מחדש אל הפנימי שלנו כי ביטלנו את הגורם המפריד שעמד בדרכנו.
*נעזרתי ב: בידיעות כלליות מהמורה שלי ומר' נחמן מברסלב, ומהרב יובל הכהן אשורוב, ובמדריכים של חב"ד, שמלווים אותי גם השנה כפי שעשו בשנה שעברה. פוסט הקדמה כאן.
Deep Water Path: Public 