ספרנו הערב: 36.
הספירה לשבוע זה: יסוד (יוסף), איבר הרבייה הגברי.
"צדיק יסוד עולם", מעבר ממחשבה למעשה, התגשמות, החיבור בין השמיים לארץ, בין פיזי [למשוך מעלה] לרוחני [למשוך מטה], חיבור בין כוחות מנוגדים, הטמעה, התקשרות והרחבה, איבר הרבייה הגברי (מקבל שפע מספירות קודמות וזורע אותו במלכות – הספירה הבאה. מביא לידי קיום, זרע בר קיימא).
יסוד.
המקום והזמן בו דברים נוסדים, היסודות מהם בנויים דברים, השורשים. כשהיסודות בנויים ישר, מכילים אמת, יש להם יכולת לחבר את האדמה עם השמיים, לחבר את הניגודים, את הקצוות, להגשים, להביא לידי פעולה, ביצוע וקיימות. הזרע, מכיל בתוכו את מלוא הפוטנציאל, את השפע כולו, את הפרי. המימוש של הזרע הוא כשהוא עובר מהזכר לנקבה וממנה הפיריון (המלכות, בשבוע הבא).
על יוסף נאמר שהוא "צדיק יסוד עולם", כי הוא הצליח להיות במקום הנמוך ביותר (במצריים, מיצרים, במקום הצר, ובתוך הבור. המקום הכי נמוך שבמקום הכי נמוך) ולהפוך את פני הדברים, התגבר על כל התאוות ששמו בדרכו. פרעה נתן לו רשות לנהל את כל העולם בסופו של דבר.
י'-סוד = 10 סודות, 10 מאמרות בהן נברא העולם, 10 הדיברות, 10 הספירות ו-י' אלוהים נמצא ביסודם של הכל.
חסד שביסוד.
הנתינה והאהבה שיש בהיקשרות, בחיבור בין ניגודים. האהבה שנמצאת שם ביסודם של הדברים כולם, כמו גם הנתינה האינסופית מהבורא, השפע.
שאלות מנחות:
"התקשרות היכולת להתקשר מוכיחה על רגש נעלה ביותר. בעוד ש-חמש המידות הראשונות (אהבה, משמעת, רחמנות, התמדה וענווה) מציגות קשר דו-כיווני בין האוהב והנאהב, כאשר הדגש הוא על רגש פרטי של כל אחד מהם, התקשרות לעומתן היא מיזוג מושלם בין השניים. ללא התקשרות לא ניתן לממש באמת כל רגש שהוא. התקשרות מתבטאת לא רק כשיש לך רגשות כלפי השני אלא כשאתה אכן קשור אליו. על ההתמסרות לשני להיות מוחלטת. התקשרות היא הצינור המחבר בין הנותן למקבל. קשר זה שהוא קשר נצחי, יפתח איחוד מתמשך שיתבטא בפירות משותפים. התקשרות היא יסוד החיים, עמוד השדרה הרגשי של הנפש האנושית. כל אדם זקוק לה כדי לצמוח ולגדול. זהו הקשר בין בעל ואשה, אמא ובן, אחים ואחיות ובין חברים קרובים. התקשרות מעניקה חיזוק, בטחון ורגש השתייכות. ההתקשרות מנתבת את שאר המידות הקודמות והופכת אותן לקשר בסיסי ובונה. בשעה שכל שאר הרגשות האנושיים הם רגשות פרטיים; סיפורים נפרדים ומרכיבים בודדים בתוך הפסיפס של החוויה האנושית, ההתקשרות לעומת זאת ממזגת את כולם לקשר אחד, יציב ואיתן, עליו ניצב כל המבנה של הרגשות האנושיים. התקשרות היא נתינת כל כולך ולא רק חלק ממך. אין היא רגש בודד אלא התכללות של הרגשות. שלא כשאר היסודות המהווים נדבך עליו מונח כל המבנה, היסוד המדובר גם כולל את שאר המבנה וחודר לשאר הרגשות ובכך יוצר קשר בונה ומתמשך.
חסד שביסוד: אהבה היא המפתח להתקשרות. האהבה מייסדת בסיס אמין עליו ניתן לבנות את ההתקשרות. אם אתה מתקשה להתקשר, בדוק באיזו מידה אתה אכן אוהב את האדם או את העניין איתו אתה רוצה להתקשר. האם אני מנסה להתקשר מבלי לפתח ולחזק את רגש האהבה? האם אני אכן מבטא את התקשרותי מתוך רגש אהבה?
האתגר היומי: בטא את הקשר שלך עם ילדך או עם חברך באמצעות מעשה שנעשה מתוך אהבה." (כאן)
קצת מהתשובות/מחשבות שלי:
לפני שנתיים, כתבתי על התקשרות שהיא כמו עץ עם שורשים, בראשית חיבור לעצמו אח"כ חיבור להורים, אח"כ לאחרים, אח"כ לבן זוג. הקשרים שלי עם אנשים הם תמונת מראה לקשרים שלי איתי. ההתקשרות היא בסיסית, כי כולנו מחוברים לאותו מקור, כך גם מערכות הגוף שלנו. אני בררנית בחיבורים העמוקים שלי עם אנשים. הקשרים הראשונים שלי עם המשפחה שלי הם בעייתיים מאוד, והם היו שם ביסוד הדברים כולם. כתבתי על הינקות, ועל הילדות, ועל הקשר שלי עם ההורים ועל היסודות מהם באתי.
לא יכולתי לגעת, כך היו הדברים:
ההורים שלי רצו אותי ואני תוצאה של האהבה הרבה שהיתה ביניהם. הם שמחו בי, הספציפית שקיבלו לידיהם. הם חוו איתי דברים ואני חושבת שבינקותי ובילדותי הסבתי להם אושר רב. אני לא זוכרת כלום מזה אבל זו התחושה שהם נותנים. אני יודעת שכשאמא הגיעה מבי"ח הביתה, הקרסול שלה היה רגיש עוד אז, היא מעדה ואני התגלגלתי עטופה בשמיכות, על המדרכה וכך יצא שאבא אסף אותי מהרחוב. אמא פחדה לרחוץ אז אבא עשה את זה ושניהם ניסו להרדים אותי וכנראה הצורה היחידה בה הייתי נרדמת היא תוך כדי נהיגה.
אני חושבת שלא היה לי נוח בתוך המשפחה שלי. היה שם סבל גדול מאוד ואנשים שלא ידעו לנתב עצמם בתוך הסבל הזה בוודאי שלא להנחות אותי. אני זוכרת שמהר מאוד כבר לא היה מענה לרחשי ליבי, ריגשית הייתי נורא זקוקה לאמא, אבל היא ענתה ככל שיכלה ואלו היו גבולותיה. היא לא ידעה לענות על השאלות שלי ולא הבינה את הקשיים שלי לעומקם. היו הרבה מאוד שיחות נפש ואני זוכרת שהם לא נגמרו, אני הייתי זקוקה כל הזמן וכמה שדיברנו, לא מצאתי מענה לבעיות הריגשיות שלי. הייתי מאוד עצובה, מאוד לבד ולא סומכת על אנשים, גם לא מתקרבת אליהם, גם לא מנסה. הייתי לוקחת על עצמי תפקידים של אנשים מבוגרים כמו לארגן הרבה דברים, לנקות, לסדר, לארגן, להפוך את העולם, רק שלא יריבו בבית. שלא יהיה להם על מה לריב. ניסיתי להיות טובה, כל הזמן רק ניסיתי להיות טובה והסבל המשיך עד שכבר לא רציתי להיות יותר. לא מצאתי עיניין בחיים שלי אי שם בגיל עשרה מוקדם מאוד. אח"כ התחילו הטרגדיות. אמא התאשפזה. למה להביא ילדים אם רוצים לעבוד ככה וזקוקים לכל התשומת לב מהסביבה ככה?
אמא אפעם לא הפסיקה לאהוב אותי, גם כשאני לא מרשה לעצמי את אהבתה.
בראשית, היינו משפחה מטיילת. ממש טרקים, נחלים אבנים, אבא אפילו גרר אותי איתו במצוק פעם… (פחד גבהים בסרי לנקה, מישהו?). היינו נוסעים לצד האחר של הכנרת, אני הייתי עוזרת לאבא להקים את האוהל והיינו עושים קידוש וישנים שם ומתעוררים בשבת בבוקר לרחשי הגלים. אני זוכרת שתמיד היו לי שרירי רגליים ממש חזקים, ירכיים, מכל הטיפוסים וההליכות. לפעמים טיפוסים והליכות אינסופיות בחוויה שלי, שלא הבנתי מה התכלית שלהם. היום אני יותר מעריכה את הילדות הזו, כי הפכתי לפדלאה מפונקת. אני מרגישה רחוקה שנות אור מהימים האלו, כאילו הם שייכים למישהי אחרת, כל כך רחוקה, שאני אפילו לא בטוחה שזו הייתי אני.
אולי, בתוכי, אני לא באמת רוצה בן זוג, כי זה נתפש בעיני כמכתיב חיים ואני לא מוכנה שיכתיבו לי את החיים שלי או ינהלו אותם במקומי כפי שהיה אז. אני לא רוצה שיהיו תלויים בי כפי שאני הייתי, הרבה מאוד שנים. אני לא מוכנה בשום צורה שהיא, לשחזר את החיים של ההורים שלי. אני לא מוכנה שיהיו לי ילדים כמו שלהם ואתקע איתם לשארית חיי.
אני חושבת שאם הולכים ליסודות, אלו היסודות מהם באתי.
אלו חללים שאני לא משוטטת בהם בכלל. אלו המקומות שקשה לי לראות, אבל אני כן יודעת להיות נורא קשה עם עצמי וחמלה זו פריווילגיה שאין לי כלפי עצמי. יש רק דין, אני בעיקר רואה איפה אני נכשלת, איפה אני לא בסדר וגם זה, לא באמת מאוזן, כי זה נועד לשמור אותי קטנה ומצומצת בעולם, בתוך הכבלים המוכרים כי שם "בטוח". "את לעולם לא תצליחי לצאת מהמקום ממנו באת, את כמוהם, את לא שונה ולא טובה מהם".
האוכל שלי לא מאוזן. הגוף שלי לא מאוזן, הוא עבר טראומות ריגשיות קשות בשנה וחצי האחרונות, החרדות גרמו לירידה משמעותית במשקל ולאחריהן, עם ההתאוששות, היתה עלייה במשקל כי הגוף אוגר לעצמו ומחזיק ולא משחרר כי הוא בטראומה מהחרדות והמצוקות הריגשיות. אין לי מושג איך לטפל בו, עכשיו כשקצת התייצבה הנפש. אני קוראת ספר, אחרי המון חודשים שלא קראתי, על מבנה גוף הנשמה בתוך הגוף. הם הסבירו שם (ר' נחמן מברסלב), שהאכילה מוכרחה להיות, אי אפשר לא לאכול… אבל צריך לתעל אותה כך שהיא תזין את הגוף ולא תהפוך למחלה בגוף. כשאנחנו אוכלים מתוך תאווה ודברים שלא מסופקים ולא יודעים שובע, אנחנו הורגים את עצמנו עם האוכל. אכילה נכונה זו אכילה שמתחברת גם לרוחניות ומעלה את האוכל מרמת הארציות לרמה רוחנית, זו הסיבה שיש לנו ברכות מזון ולחם, זה דומה למה שהסברתי פעם על פסח, מצות ויין, מרור וחמץ, וכו). יובל אמר באחת ההרצאות שלו, לאכול דברים שנפלטים בקלות מהגוף, כך לא נאגרים רעלים. זה בעיקר פירות וירקות. אני רק לא יודעת איך אני הופכת את זה למעשה, איך אני עוצרת את האכילה, איך לשלוט בתאוות החוסר הזו, איך לתקן את הקילקול הזה. זו היקשרות לעצמי, לגוף, שלא מדביק את הקצב של הנשמה בהתפתחות שלה. הוא נשאר מאחור ויכול למשוך את הכל מטה, אם לא אעזור לו.
היקשרות יכולה לבוא רק מתוך אהבה, זהו החסד, המרחב הגדול שנפתח, אין כמו מרחב גדול כדי לנשום יותר טוב. זה אפל מאוד לנבור ביסודות אבל רק משם יכולים להשתחרר דברים שישחררו אותנו מכל מה שנדבק בדרך וחסם. צריך ללכת לשם עם פנס רצוי לא לבד. חסימה – דלקת. מקום שדלק לא יכול להגיע אליו. אז שם כואב, בגב התחתון, מאז שהחלקתי ונפלתי לפני 4 שנים, מתוך הכעס שלי על החצי אמבטיה בדירה השכורה שרציתי לצאת ממנה, אבל לא מצאתי מקום אחר. כעס – על מה שאני רוצה ולא מקבלת.
לפני שנה, כתבתי על כברת הדרך שעברתי מאז. כתבתי על ההבנה והחמלה שגדלו כדי להכיל את כל התכולה הזו שבאתי איתה. כתבתי על האשמה של לעזוב את הבית (כדי לחיות, כי בחרתי לחיות). היתה בי הכרת תודה על שאני זוכה לתקן את היסודות עד העומק. זה התחיל בלראות את עצמי מבלעדי הסיפורים שהמיינד מספר לנו. הנטייה שלי היתה לקחת אובר אחריות וגם לשאת אשמה. באה לעצמי בדין במקום בחסד. זה גרם לכך שלא ממש הייתי ילדה אפעם ולכך שהיו הרבה צלקות ריגשיות מהילדות והמשך החיים. לא היו יסודות, בניתי אותם בעצמי (עם עזרה רבה).
ואז טיפלתי בעצמי. טיפלתי בי כדי שמחר אדע לטפל באחרים, כדי שאוכל להעביר את כל המתנות שקיבלתי, הלאה. כשיש לנו אינטרס, ורצון לעצמי, זה כמו חור שחור בולעני, וזה מת בסופו של דבר כי אין בזה תנועה. אגואיזם ורצון לעצמי נועד לשמור אותי בהישרדות – זה תפקיד מאוד חשוב, אך זה השתלט עלינו. צריך להישמר מהאגו, מביטול עצמי וחוסר ראויות, ומיוהרה.
משם באתי, מהחשיכה הזו. והצלחתי לעשות את השינוי, הצלחתי להפוך את העולם שלי ולבנות אותו מחדש. הצלחתי לעשות את ה-"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך…". אני יכולה לפתע להתבונן בזה ולראות. תמיד היא אמרה שזה גיהנום לצאת מגיהנום.. אבל זו הדרך, הבלוג הזה משרטט את התוואי בו הלכתי. מתווה הדרך שלי. כפי שאמרתי אתמול, כדי להיות מלך, צריך להכיר את דרכו של הלוחם, המרפא, המדריך, והמנהיג. כדי לצאת מכזה מקום, צריך משפך ענקי של נתינת אינסוף של חמלה ולשפוך חמלה פנימה אל תוך היסוד ככל שידרש. זה החסד שביסוד.
השנה, תיקנתי את השנים הקודמות לזמן עבר, כי הרבה נרפא כבר :- ). אני מבינה כי באתי מחשיכה גדולה כדי להאיר הרבה. ככל שהאור גדול יותר, כך שלבי ההתפתחות איטיים יותר, כי זה מיועד לצמוח הרבה. השבוע היה שבוע קשה שסוגר בערך 4 שבועות קשים של עייפות מאוד גדולה למרות שאני עדיין בבית. לא ברור לאן העולם הולך ומה יהיה, כרגע גם אין לי אינטרנט עד שיתקנו אותו ואני מרגישה שזה ממש מנתק אותי במצב שאני לא רוצה להתנתק. יש והיה בי כעס מאוד גדול על הרבה דברים, אולי זה עוד סיבוב של ניקויים. אני מרגישה שקצת ממנו טיפה נרגע בל"ג בעומר. היה קשה לקרוא את השנתיים הקודמות.. היה קשה לפגוש את הטקסט הזה. אני מוצאת עצמי בקושי אבל אני לא יודעת להסביר מהו. אני עייפה מאוד מאוד ולא בפוקוס על הדברים החשובים האלו – ממש קשה לי לכתוב בשבוע האחרון ואני מתעקשת גם אם אני מתעלפת מעייפות – גם כי זה חשוב לשנה הבאה, חשוב לשיח העל זמני – אם אהיה פה בשנה הבאה. אני רוצה להיות אני, ולהאיר את מה שיש ביכולתי להאיר ולהעביר, וכדי שזה יוכל להיות (הגם שזה קורה תמיד), אני מבקשת בית, ואת המישהו שלי ושמחה ובריאות להורים שלי.
ההיפוך/השלם.
חסד שביסוד – אהבה ונתינה שיש בהיקשרות עמוקה ויסודית.
יסוד שבחסד – היקשרות עמוקה ויסודית שיוצרת אהבה ונתינה הדדית.
*נעזרתי ב: בידיעות כלליות מהמורה שלי ומר' נחמן מברסלב, ומהרב יובל הכהן אשורוב, ובמדריכים של חב"ד, שמלווים אותי גם השנה כפי שעשו בשנה שעברה. פוסט הקדמה כאן.
Deep Water Path: Public 