ספרנו הערב: 35.
הספירה לשבוע זה: הוד (אהרון הכהן), רגל שמאל.
מראֶה מרשים, הודאה – גילוי האמת בקול, והודיה – להודות על שהיה, הווה ויהיה, הכנעה, ענווה, יראה והדר בפני אלֹהים.
מלכות שבהוד.
כל מה שנאסף כל השבוע והיכולת להנהיג את הכל בתוכנו. האהבה והנתינה האינסופיות שיש מתוך הכרת התודה וגילוי הלב והאמת, היכולת להתגבר מתוך הכת תודה עמוקה והיכולת להגביר את הכרת התודה, האיזון וההרמוניה שמוכלים ברגעים בהם אנחנו בהכרת תודה ובגילוי הלב והאמת, היכולת להמשיך ולקיים את הכרת התודה וגילוי הלב וגילוי האמת לאורך זמן, ההודייה שבהודייה, המעמקים מהם נובעת הכרת התודה ועומקי הלב וגילויי האמת שבו שמחברים אותנו מעומק היסודות אל השמיים, כצינור טהור לאור והמלכות שמאגדת בתוכה את כל ההודייה וההודאה לכלל שלמות יציבה לאורך זמן והרמונית. הכרת התודה מעגנת בתוכנו ענווה שמזכירה לנו כי אנחנו לא היחידים בעולם, כי יש עוד מלבדנו וכי כל שבא – בא מאת הבורא. זו המלכות היפה ביותר בעיני, כשהיא נובעת מתוך ענווה שנובעת בעצמה מתוך ידיעת עצמי (מי אני) ומלווה בזקיפות קומה וצניעות, כשהכרת התודה מולידה התמסרות ומסירות נפש, התבטלות וראוּיוּת בו זמנית – זה הפאר שבהוד. זה גם גילוי הלב ומתוכו גילוי האמת הנובעים ממעמקים, כי רק כשמתבוננים אל עומק הלב, יכולים לרפא ולהפוך דבר לטוב, הבירור צריך להיעשות עד השורש והתיקון צריך להיעשות בשורש – רק כך הוא יחזיק ויהיה בר קיימא ויוכל להכיל מלכות והרמוניה, שלום פנימי.
שאלות מנחות:
"הנהגה בענווה מחייבת הליכה בקומה זקופה. תכונות של הענווה וצניעות יכולות להיות מושגות רק אם ביסודן מונח הכבוד העצמי. היופי וההדר שבענווה הם אציליים ומלכותיים. ענווה שמדכאת את הרוח האנושית ושוללת שליטה אישית, אינה ענווה כלל. האם הענווה שבי גורמת לי להרגיש מכובד בעיני עצמי? האם אני חש חיות ומרץ בתוכי?
האתגר היומי: למד אדם אחר להקנות לעצמו ענווה וצניעות ובכך לחזק את גאותו האישית." (כאן)
קצת מהתשובות/מחשבות שלי:
לפני שנתיים, כתבתי על הדווי שהייתי נופלת לתוכי בכל מוצ"ש וראשון, כתבתי על הצורך בעזרה זוגית (בסוף עזרתי לעצמי שוב ושוב ושוב, בכל מעידה, בכל נפילה, בכל קושי, הייתי שם).
(1) באחת המעשיות, ר' נחמן מברסלב מספר לנו על הכיסופים להגיע לקצה ההר שבקצה ההרים. האדם עושה מסעותיו וחוצה את עמק השדים שלו אחרי שנלחם במלך השדים, עובר עוד הרבה עמקים כאלו של מאבקים, עובר את כל ההרים בחייו כדי להגיע לקצה ההר שבקצה ההרים. הוא מגיע להר הזה וכעת יש לו עלייה לבצע. הוא רואה את קצה ההר כל הזמן לפניו וככל שהוא רואה אותו יותר, הוא נכסף אליו יותר, הוא דבק יותר. שמש קופחת עליו ביום והצינה מקפיאה אותו בלילה. הוא מטפס ביום, ובלילה חוזר לנקודת ההתחלה, וחוזר ומטפס שוב, וחוזר להתחלה, וקם ומטפס שוב.
(2) ב 'לאחר הסעודה' עגנון יצא מהסעודה, השאיר את כל החיים סביב השולחן, יצא מהבית, ראה סולם ומבלי לשים לב, רגל אחת שלו היתה על הסולם ומבלי מישים, גם הרגל השנייה והידיים מושכות אותו למעלה והרגליים דוחפות למעלה ובלי לשים לב, הוא כבר רחוק מאוד מהארץ, הוא באמצע הדרך, בין שמיים לארץ, הוא מטפס על האות ו' והגיע לקצה שלה וכדי להגיע לראש שלה, הוא חייב לסמוך, להאמין, ולקפוץ כי אין יותר שלבים לסולם. אין יותר מעלות.
(3) אטריו, מ'הסיפור שאינו נגמר' של מיכאל אנדה, מגיע לשער האורקל והוא חייב לדעת את עצמו, לדעת מי הוא מבפנים, כדי להצליח לעבור תחת עיני האורקל מבלי להישרף, כך גם לגבי החרב המתהפכת, אדם צריך לדעת את עצמו, היטב, להיות ישר ולהכיל אמת, להיות צדיק יסוד עולם (קשור בספירה של השבוע הקרוב), כדי לבטל את השפעתה של להט החרב המתהפכת, הספק, הנחש והתנודות הריגשית שמנהלות אותנו במקום שאנחנו ננהל אותם. כל פעם צעד אחד, כל פעם נושא אחד להתבוננות.
הדבר יפסיק להיות סיזיפי ויפסיק להיות מאבק ברגע שנפסיק להיאבק. זו ההבנה של השנה. תיקון המלחמה הוא בחמלה. לא נאבקים במאבקים, ולא נלחמים בחשיכה וגם לא בשדים… כל מה שצריך לעשות הוא בסך הכל להגביר את האור ואת זה אפשר לעשות, כשאני זוכרת מי אני. וחשוב להמשיך לעשות זאת גם כשלא נראית התכלית, ולקפוץ בעיניים עצומות ומתוך אמונה עצומה וחזקה לכשנדרש לבצע אותה (התמזל מזלי ונתנו לי יד. היום אני נותנת יד, את שתיהן).
לפני שנה, התהלכתי בעולם עם פגישה לאין קץ כי אדם מהאינסוף שלנו חלף כהרף עין בחיי. התבוננתי בנצח שהכיל רגע אחד וברגע אחד שהכיל נצח. ראיתי כמה קשה לפעמים לאדם לראות את עצמו. התבוננתי באדם שהקשה עורפו בנחרצות וליבו התקשה עד לבלי שוב. הצטערתי וכאבתי עד העומק על הכלא שהוא בחר לעצמו. אני בחרתי ללכת אל האינסוף שלי.
היתה היא, אני, התהום, אלוהים והחשיכה. היא נתנה לי יד, ועדיין לקח לי הרבה מאוד זמן עד שיכולתי לקפוץ בעיוורון הזה, הרבה מאוד זמן שעמדתי על פי התהום, משותקת כולי כי לא היה לי יסוד, לא היה לי שורש, וגם לא היתה לי צורה, לא היו בי צבעים, הכל היה בגוונים של אפור, לא היו בי חיים, היה הרבה מאוד מוות. זה הרגע בו החיים והמוות שווים. צריך להיות בתחתית כדי להיות מסוגל לשחרר הכל ולסמוך מבלי לסמוך, להאמין מבלי להאמין. במקום הזה יש אמונה ידיעתית ( זו אמונה שיש בה ידיעה, שיש בה אמונה, שיש בה ידיעה).
מיהו מלך?
מלכות.. יכול אדם להיות מלך אחרי שהוא הלך בדרך, כשהוא מכיר את הפנימיות והחיצוניות. מלך הוא אדם מורם מעם, שאפשר ללמוד ממנו, לקבל ממנו כח והשראה, אדם שמשמש לנו כמודל, כמגדלור. אדם שלא מניח לאספסוף הפנימי הבהמי לשלוט בו – לכן הוא יכול למלוך. הוא מכיר את כל הקולות מבפנים, הוא מסוגל לראות מנקודות מבט של כל הקולות, לכן הוא יכול גם להנהיג. הוא נותן מקום, איפשוּר. מלך לא עושה לעצמו הנחות. מלך יודע את דרכו של הלוחם, המרפא, המדריך, המנהיג. יש בו את כולם בכל הרמות: בשיכלי, במנטלי, בריגשי, ברוחני. מלך הוא מי שמצליח להיות צינור טהור לאורו ולאהבתו וככל שהוא מנקה מתוכו עכירויות, כך הוא נעשה צלול יותר והצינור יכול להעביר יותר אור. מי שמצליח להכיל את הכל מבלי לאבד את עצמו, מי שיש בו ענווה וחמלה, מי שיודע להיות בפנים ובחוץ בו זמנית, מישהו שגורם לכל מי שבמחיצתו להיות מועצם, הכי המהות שהוא. מישהו שיודע את עצמו, מאין בא, מי הוא, לאן הוא הולך ובפני מי הוא עתיד ליתן את הדין, מישהו שבא מתוך החסד, במודעות גבוהה מאוד, כי הוא רואה… את כל הגוונים והצורות נטול שיפוטיות וביקורת. המישהו שלי הוא מלך.
רוב האנשים משרתים…. ועבדים לאגו ולתאוות שלהם.
השנה, למדתי שכעס מתפרק כשמכניסים אהבה וחמלה (כרגיל). התבוננתי יותר ברגשות, ובקול שלי בכל ערב של ספירה. יש ערבים שהקול נעלם ונחנק מדמעות ויש כאלו שהוא קל ורוקד ויש כאלו שהוא רציני, ויש כאלו מהכל. הקול כל הזמן משתנה, והספירה לעולם עומדת, הגם שהיא משתנה ומתרבה במהירות האור (התרגשתי בל"ג בעומר הרבה, בשידור ממירון, שהיה חג פעמי עבורי). ההתבוננות ממוקדת באוטומטים שמופעלים בי, ובתיקון השיגרה. התרחקתי מהקצה שהיה באוגוסט וכעת, יש לתקן את השגרה ולהפוך אותה למלאת שמחה כמו גם להשתפר בלראות את האחר. בלחשוב מתוך הראש של אנשים אחרים ולראות מתוך העיניים של אנשים אחרים וללכת מתוך נעליים של אחרים – כדי לא לעשות חבלות, כדי להיות יותר מסונכרנת איתם, כדי להביא הרמוניה למערכת, כדי לאחד, כדי שאנשים באמת יעבדו כצוות ויעזרו ויהיו מעורבים יותר ובעלי אחריות אישית, כדי לעזור להם לראות גם (את עצמם ואחרים).
ההיפוך/השלם.
מלכות שבהוד – ההנהגה מתוך הכרת תודה וגילוי הלב והאמת. הענווה הנובעת מתוך הכרת התודה ומתוך ידיעת עצמי, מעוררת פאר הוד והדר. זו הענווה הכי אצילית ומלכותית.
הוד שבמלכות – הכרת התודה והענווה שבהנהגה הרמונית ויציבה. כשזוכרים שזה לא אנחנו כי אם בכוונת הבורא, יכולות ההנהגה שלנו נובעות מתוך ענווה: מישהו עזר לי להיות כזו, מישהו כיוון אותי והדריך אותי להיות מסוגלת להנהיג את הפנימי בצורה כזו, אז ההנהגה היא לאורך זמן, ארוכת טווח ולא חולפת. יציבה למן היסודות.
*נעזרתי ב: בידיעות כלליות מהמורה שלי ומר' נחמן מברסלב, ומהרב יובל הכהן אשורוב, ובמדריכים של חב"ד, שמלווים אותי גם השנה כפי שעשו בשנה שעברה. פוסט הקדמה כאן.
Deep Water Path: Public 