ספרנו הערב: 34.
הספירה לשבוע זה: הוד (אהרון הכהן), רגל שמאל.
מראֶה מרשים, הודאה – גילוי האמת בקול, והודיה – להודות על שהיה, הווה ויהיה, הכנעה, ענווה, יראה והדר בפני אלֹהים.
יסוד שבהוד.
להעמיק ולהביא את הכרת התודה מתוך המעמקים, מתוך המהות והיסודות שלנו, להגדיל אותה, ולהתעלות איתה ובכל לחבר בין הארץ לשמיים. התקשרות עמוקה למן היסודות, כשאנחנו עומדים ישרים מול האמת, האמת ישרה איתנו גם ומתעלה מהארץ לשמיים, אנחנו הופכים לצינור שמחבר ומעביר שפע, וכך ניתן לשמור על איזון והרמוניה יציבים.
שאלות מנחות:
"הענווה אינה יכולה להתקיים בפני עצמה צריכה אלא חייבת להתבטא ברגש התקשרות ומחויבות עמוק. אין קשר חזק יותר מקשר שבא כתוצאה מענווה. האם הענווה שבי מקריבה או מפרידה ביני לבין אחרים? האם יש לה השלכות? האם ההשלכות הן לטווח רחוק? האם היא יוצרת בסיס מתמשך עליו אני ואחרים יכולים לבנות ולסמוך?
האתגר היומי: התנהג בענווה על מנת לבנות עניין מתמשך." (כאן)
קצת מהתשובות/מחשבות שלי:
לפני שנתיים, כתבתי על ההתקשרות העמוקה, היא תמיד עמוקה כשמדובר בלימוד שלי, ובאנשים שאני בוחרת להכניס פנימה, או ללמוד מהם. כתבתי על כך שהענווה שומרת על המידות, וכי מידות זה מינונים ושיעורים (מה השיעור הנכון?), ויסות כמויות ושזה הדבר שהכי קשה לעשות, למצוא ולשמור את האיזון, להנהיג (מאזניים). חשוב לטפל בדברים מהשורש והיסוד שלהם כדי שיהיה ברי קיימא. כתבתי גם על כך שהיה צריך לעשות תיקון למים (להחליף ברז במטבח כי המים לא הפסיקו לזרום, בדיוק כמו הצפת הרגשות שלי). כתבתי על כך שרציתי יותר לחוות את ל"ג בעומר והשנה זה התאפשר.
לפני שנה, כתבתי על האי נעימות כשבאים אליי בדין (זה קורה גם השנה). כתבתי על החסד ממנו אני באה, כיאה למים, ועל העידון (למרות שאני סערה). הסברתי איך יודעים כשמשהו נכון לנו: עלינו לשאול האם זה מכווץ או מרחיב לי את הלב, האם זה סוגר או פותח, מאפשר או חוסם. כתבתי על חייל צעיר ומרשים שכולו נתינה, הגיע בודד מקצה אחר של העולם ועל חייל אחר, מפקד מאוד ותיק, שקהו עיניו מ-ראות כך שכלל לא ראה את כל האור שהיה בתוכי אליו, ראה רק קילקול. כתבתי על התענוג שהיה לי בלדבר עם הצעיר על אחדות, לכידות ועבודת צוות, על מסירות הלב והנתינה האינסופית. דיברנו על רשת הביטחון שאדם אחד יכול להעניק לאחר, כשעובדים בצוות (זה עדיין החלום שלי, לעבוד בכזו צורה של הרמוניה ושותפות ואחריות שמתחלקת, ויד ועזרה), הרגשתי כאילו הלכתי איתו את כל הדרך עד כה, הזעתי איתו, כאבתי איתו, והייתי איתו, בעיקר בחלקים הקשים. הוא הכניס אותי פנימה והראה לי מה יש מעבר לקצה: מעבר לגבול הזה.. יש מרחב 🙂 יש עץ, או פרח. הוא לא ביקש כלום אבל מגיע לו עולם ומלואו וקיבלתי ממנו סיכת לוחם. למדתי כי אין באמת מאבק, זה לא נכון להיאבק (זו הסיבה שאני תמיד נמנעת), לא נאבקים בחשיכה כי זה יהיה לקיים אותה. מה שצריך למעשה לעשות, הוא פשוט להגביר את האור.
השנה, אלו השכנים שמתקנים את המים שלהם, ואני מוצפת (ברגשות, בכעס, בעצב, בחוסר אמונה בגלל רצונות שלא מתממשים כי אין בי תנועה כעת). קשה לי מאוד עם המראות המוצבות לנגד עיניי כעת. זה בעיקר בא לידי ביטוי בעבודה, אני מפגע בטיחותי שם בשבועות האחרונים. אז אחרי שהתרחקתי מרחק בטוח מקצה המצוק, כעת העבודה היא לעומקה של השיגרה היום יומית. אני עייפה כל כך, ואני לא מספיקה להקשיב לשיעורים ולכתוב כפי שהייתי רוצה.
ההיפוך/השלם.
יסוד שבהוד – ככל שההודיה וההודאה באות ממקום יותר עמוק כן ההיקשרות יותר עמוקה. ההתקשרות שבענווה.
הוד שביסוד – כשנכנסים ללב ליבם של הדברים, בגילוי לב, הכרת התודה עולה ונובעת.
אומרים שבל"ג בעומר מתהפך הדין (כי עד אז, הדין קשה, הימים קשים בגלל מלחמות שהתרחשו, בגלל תלמידי רבי עקיבא הרבים שמתו ממגיפה עד לל"ג בעומר, בגלל עוד הרבה סיבות, אלו ימי דין) והופך למתוק ולכן זו שמחה גדולה, ובשמחה זו אנחנו חוגגים הילולה לרבי שמעון בר יוחאי.
גם השנה אני כבר חושבת על רות ובועז ומתכוננת לשבועות.
*נעזרתי ב: בידיעות כלליות מהמורה שלי ומר' נחמן מברסלב, ומהרב יובל הכהן אשורוב, ובמדריכים של חב"ד, שמלווים אותי גם השנה כפי שעשו בשנה שעברה. פוסט הקדמה כאן.
Deep Water Path: Public 