ספרנו הערב: 33.
הספירה לשבוע זה: הוד (אהרון הכהן), רגל שמאל.
מראֶה מרשים, הודאה – גילוי האמת בקול, והודיה – להודות על שהיה, הווה ויהיה, הכנעה, ענווה, יראה והדר בפני אלֹהים.
הוד שבהוד – ל"ג בעומר.
ההודייה שבהודיה, הגילוי שבגילוי האמת, הענווה שבענווה. זה גם יום של שמחה בהילולת רבי שמעון בר יוחאי.
שאלות מנחות:
"כל אדם ניחן ברגש ענווה וצניעות. השאלה היא באיזה אופן ובאיזו מידה הוא חש זאת במודעותו. עליך לעדן את הענווה שבך בכך שתתקשר לאנשים בעלי מידות מעודנות משלך, וקשר זה יצליח לעזור לך לטפח את מידת הענווה והצניעות. האם אני חושש להיות ענו מדי? האם אני מסווה ומגן על הצניעות שבי על ידי התנהגות תוקפנית? האם הענווה שבי אכן אמיתית, או האם היא ביטוי נוסף של גאווה? האם יש לי צפיות כתוצאה מהענווה שבי?
האתגר היומי: היה ענו לשם ענוה." (כאן)
קצת מהתשובות/מחשבות שלי:
לפני שנתיים, כתבתי על "לעדן את הענווה". כשמתגלים רוך או עדינות בפניי, אני מתמלאת הערכה ויראה לדבר או שאני חושבת שאני לא ראויה. זו ספירה שבתוך ספירה, המהות שבמהות ורציתי לציין שמדובר בהתמסרות שלמה לבורא וזה אומר לקבל כל מה שבא, כי הכל בא ממנו וכי הכל לטובה הוא גם אם אנחנו עוד לא רואים, זה לבטוח ולהאמין לכדי מסירות הנפש ומדובר בהכנעה של החלקים הנמוכים של היצר והבהמתיות שבנו. אני מכירה בתוכי את המקומות האלו של ההתמסרות המלאה הזו, אלו מקומות של אור גדול ובינה גדולה והעונג הכי גדול שיש. אני מרגישה שמחה ביום הזה של ל"ג בעומר. אני חושבת שהזכרתי בעבר שזה זמן ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי, מחבר ספר הזהר. מדליקים את המדורות כדי לסמן לנו לתקן את הכלים שלנו, כדי שהאור יוכל למלא אותם, לקבל את האור. הייתי רוצה להיות שם פעם אחת, לחוות את זה, אבל אני לא מסוגלת לצפיפות, בלגן וכל כך הרבה אנשים. רק הרעיון על זה, חונק אותי, אבל הייתי מאוד רוצה להיות שם פעם ביום הזה. שמעון = שם עון, כמו הוד ו-דוה. כי שמעון הצליח לעשות את ההיפוך והשינוי, להפוך את הדברים להיות טובים, ולתקן. להיות בגילוי האמת, באור, בראייה, ולהודות על היכולת והרשות לראות זאת ולחוות זאת. אומרים שזה המקום הכי קשה, הוד שבהוד.
לפני שנה, כתבתי על תודות שקיבלתי בעבודה על פרוייקט טוב שאני מפעילה שם ועל המבוכה הגדולה שזה גרם לי להרגיש. כתבתי על לעדן, זה להיות בעדן. ככל שנעדן יותר, נהיה ביותר גן עדן. ככל שנהיה יותר צלולים, נוכל להכיל בתוכנו יותר אור, ואיך כמו הלילה הזה כדי להכין את הכלי לקבלת האור. אני מרגישה שאני יותר ישרה ממה שהייתי ויותר אמיתית ממה שהייתי. בא לי להתכנס לכדי נקודה ולהיות חבוקה ובתוך הבית שלי.
השנה, אני מגלה הרבה כעס בתוכי. מעל שבועיים שאני בעיקר כועסת ובעיקר לא טוב לי ואז אני מודה ואז מתרכך טיפה ואז רותח שוב ואני לא תופסת את השורש עדיין ואני עייפה כל כך ודואגת (איפה האמונה איפה? כשבאמת צריכים אותה? אה, זה צריך לחפור יותר עמוק, אל תוך היסודות.. בקרוב מגיעים היסודות). יש לי חלומות, להיות אני כפי שאני באמת, בין אנשים טובים שהם כולם, וליהנות מהנהגה שאכפת לה באמת מבני אדם, להיות חופשייה בארצי, שיהיה לי בית, וזן זוג להתפתח איתו, ומימוש עצמי לטובת היקום כולו. לעבוד עם אנשים בסינכרון ובשלום ומתוך שמחה וחדוות יצירה, מתוך ריפוי ועזרה כשאחד באמת רואה את האחר, כשלא צריך להתאמץ על הקיום, כי הכל פשוט מגיע בלי יגיעה. אלו החלומות הצנועים שלי. לפני חודשיים ממש שמחתי כי חשבתי שהנה זה הולך לקרות סוף סוף ולא יכולתי להפסיק לדמוע מהתרגשות. היום אני יותר דואגת, אבל עדיין חושבת שכל המתרחש, למעשה משרת את האור. לא צריך לפחד מחשיכה שלפתע נגלית באור, כי כך הוא התהליך בפנים בחוץ: קודם רואים, אח"כ מרככים, ולאט לאט מתרפא מעצמו (מהבורא). הערב היתה בי קצת שמחה, תודה על השמחה! זה הרגיע את הכעס.
*נעזרתי ב: בידיעות כלליות מהמורה שלי ומר' נחמן מברסלב, ומהרב יובל הכהן אשורוב, ובמדריכים של חב"ד, שמלווים אותי גם השנה כפי שעשו בשנה שעברה. פוסט הקדמה כאן.
Deep Water Path: Public 