ספרנו הערב: 32.
הספירה לשבוע זה: הוד (אהרון הכהן), רגל שמאל.
מראֶה מרשים, הודאה – גילוי האמת בקול, והודיה – להודות על שהיה, הווה ויהיה, הכנעה, ענווה, יראה והדר בפני אלֹהים.
ההתמדה והניצחון שבהכרת התודה וההודאה בגילוי לב. כשהכרת התודה והטוב שלנו נעשית בהתמדה, כשגילוי הלב שלנו נעשה בהתמדה – אנחנו למעשה נמצאים יותר בתוך המהות שאנחנו. ההתמדה הזו בהכרת התודה, מכניסה פנימה ענווה (לא רק אני בעולם) ועוזרת לנו להתגבר על הגאווה. הכנעה בפני הבורא והקדושה (יש להישמר שלא להיכנע בפני הלא נכון, שאינו בקדושה). להפוך את ה-אני ל-אין ובכך להיוולד מחדש.
שאלות מנחות:
"בדוק את מידת העוצמה וההתמדה שבענווה שבך. האם היא עומדת באתגרים? ענווה וצניעות אמיתיות אינן מביאות לרגש חולשה ולחוסר בטחון. נצח שבהוד מדגיש את העובדה שענווה אמיתית אינה מפחיתה בערכך. אדרבא, היא נותנת לך כוח מתמשך. האם הענווה שבי נתפסת כחולשה? האם אחרים מנצלים זאת?
האתגר היומי: השתדל להוכיח את עוצמת הענווה שלך בכך שתיזום או תהיה שותף פעיל במטרה טובה." (כאן)
קצת מהתשובות/מחשבות שלי:
לפני שנתיים, כתבתי על החרדה הקיומית שלי כשאני קצת לא מרגישה טוב. כתבתי על טירוף החיים והלחצים והמתחים המיותרים שאנחנו חווים בחיים. על כל הפסולת שאנחנו מאחסנים בתוכנו במקום את מה שבאמת צריך. כתבתי על ריצה חסרת פשר ועל תכלית. על איך לתת מתנות קטנות לעצמי ועל איך לנוח. כתבתי על כך שכלום לא שלנו, אפילו אנחנו לא של עצמנו. אנחנו בעת ובעונה אחת גם בורג נורא קטן במערכת וגם המערכת עצמה. כתבתי שאמונה יוצרת יסוד של ביטחון ושחשוב שנתחבר לעצמנו ונאפשר לנו לראות. לאפשר – זו מילה יפה. להסכים לראות, רק זה. להיות בחמלה וסבלנות לתהליך.
לפני שנה, כתבתי על כי מתוך ההתבוננות בנצח אפשר לראות את כל הגילגולים שלנו בעולם, לראות דברים כפי שהם, ומקצה עולם ועד קצהו. כתבתי על ללמוד לתת לעצמי את מה שאני באמת זקוקה לו. ללמד לראות את האוטומטים שמפעילים אותי, לראות מהם הכפתורים שלי. להתבונן נקי, בלי שיפוט, רק לראות. זה כבר משתחרר לבדו. הענווה עולה בי כשאני מצליחה לראות את כל המערכת, ואיך הכל פועל בשפע ולהייטיב.
השנה, אני חושבת על ההכנעה הזו, על ההתמסרות ועל הפיכת ה-אני ל-אין ועדיין לשמור על מידת הראוּיוּת. כשאדם מכניע עצמו בפני משהו יותר גדול ממנו – הבורא. איפה זה פוגש אותי? כשלוחצים לי על הכפתורים שלי וזה מכאיב, או מעלה כעס. יש לזכור כי כל זה קורה לא מאת האדם שעושה את זה, אלא מהבורא שנמצא מאחוריו. למה זה בא? כדי שאוכל לראות איפה לא ישר, ולתקן וליישר. כך שזה למעשה לטובתי גם אם במבט ראשון קשה יותר לראות את זה.
מידת ההוד מיוחסת לאהרון הכהן, אח משה ומרים, שקיבל את הכהונה ממשה. אהרון שיתף פעולה עם חטא העגל כי ידע כי העם יהרוג אותו אילולא עשה כן, ובכך לא תהיה תקנה לעם שהורג את הכהן שלו. המסירות שלו היתה רבה מאוד, והוא אהב את העם כולו. כשהיה נכנס לקודש הקודשים, היה נכנס לשם עם כל חטאי העם ומצליח לנקות עבור כל העם. כדי להיות מסוגל לעשות כזה דבר, הוא צריך להיות כולו זך, ונקי בתוך עצמו ובמסירות מלאה. אני בעיקר מתבוננת על זה, על המצב הזה. אני הבנתי הרבה מאוד דברים על עצמי בחודשיים האחרונים. על התפקיד שלי ועל מה באתי לתקן בעולם ולכולם. צריך אדם שיהיה לו מיכל גדול, יכולת להכיל את כולם.
השנה אני גם חושבת על החיבור לאדמה, עם שורשים עבים. מסביב נשמעים כל מיני קולות, מתחת חלקינו האדמה ממש נשמטת, אבל איך תמיד אומרים? כשרואים את החשיכה, היא הופכת להיות מוארת, דברים יוצאים כעת לאור וזה בדיוק תמונת מראה לתהליכים הפנימיים שלנו: איך נתקן אם לא נראה? אם לא ילחצו לי כל יום על הכפתורים שלי כמקשים להתרפא? אז כך גם ברמה היקומית: העיוותים כולם יוצאים ומתגלים,כבר שנתיים אני כל הזמן אומרת שאין יותר פריוילגיה לטאטא מתחת לשטיח, הכל בא ישר לפרצוף. רק לא לדאוג.. הכל יהיה בסדר, זה חלק מהתליך הריפוי. עלינו לשים לב אילו רגשות המידעים מעוררים בנו ולחשוב איך אנחנו היינו מתקנים, מה החלק שלי בתיקון? ולהתחבר עם אנשים לשיתופי פעולה בריאים ומרפאים. כך נביא את השינוי, כך נבנה לנו עתיד טוב יותר. אנשים לפעמים חושבים שצריך להלחם בחשיכה, אבל לקיים מאבק זה בדיוק להנציח את החשיכה.. אי אפשר להשתמש באותו הכלי. מה שצריך לעשות הוא להגביר את האור, ולהגביר את האהבה: ראישת לעצמי, אח"כ לסובבים אותי, ואח"כ לכל היקום כולו. פשוט להגביר את האור. איך? אצלי זה ללמוד תורה, זה מה שמכניס בי אור. וגם 2 אנשים ספציפיים מהמשפחה המקורית שלי. תדמיינו את עצמכם, איך הייתם רוצים להיות, מי הייתם רוצים להיות? אני הייתי רוצה להיות פיה של אור שמפזרת ניצנוצים של אהבה ועלי כותרת ריחניים. אני מחזיקה בתמונה הזו, כל אימת שזה נחוץ לי לעשות את החיבור פנימה, ואת החיבור לאדמה – כמו הארקה. הוא צדק כשאמר לי שהוא חש להיות לאור שאני, הארקה. הוא חשב בטעות שהוא צריך להגן עליי מפני האור שבי. לדבר איתו זה כמו לדבר איתי, רק בבחור. הוא מצליח לשנות את מצב הצבירה שלי כהרף עין, זה מה שהוא יודע לעושת למים.
ההיפוך/השלם.
נצח שבהוד – ההתמדה שבהודייה ובהודאה (בגילוי לב והאמת) שמגלות את הענווה שבנו ומכניעות את הגאווה.
הוד שבנצח – כשאנחנו מתמידים בדרך הזו, ודבקים בה, עולה בתוכנו הכרת תודה ליקום ולבורא ולמערכות כולן.
מחר בערב הוא ל"ג בעומר, הילולת רבי שמעון בר יוחאי. שמעון = שם עוון, הוא הצליח להפוך את העוון לטוב, לעשות את השינוי. ללמוד את היכולת הזו להפוך דבר לטוב שלו, בדיוק כמו מחלה וחמלה, וכמו הוד ודוה. זו היכולת לבצע את ההיפוך והשינוי. זו מהות החג. וכשמצליחים בכך, מקבלים את התורה, רק יש לנו עוד כמה שערים לעבור עד שבועות… חג שמח!
*נעזרתי ב: בידיעות כלליות מהמורה שלי ומר' נחמן מברסלב, ומהרב יובל הכהן אשורוב, ובמדריכים של חב"ד, שמלווים אותי גם השנה כפי שעשו בשנה שעברה. פוסט הקדמה כאן.
Deep Water Path: Public 