ספרנו הערב: 31.
הספירה לשבוע זה: הוד (אהרון הכהן), רגל שמאל.
מראֶה מרשים, הודאה – גילוי האמת בקול, והודיה – להודות על שהיה, הווה ויהיה, הכנעה, ענווה, יראה והדר בפני אלֹהים.
התפארת שבהוד.
ההרמוניה שבהודייה ובהודאה. הכרת תודה מתוך ענווה וחמלה על גילוי הלב והאמת מביאות להרמוניה ולאיזון יציב לאורך זמן. מינונים נכונים המעוררים הכרת התודה לבורא.
שאלות מנחות:
"בדוק האם הענווה שבך נובעת גם מתוך חמלה. כשם שענווה מביאה לחמלה, כך חמלה מובילה לענווה. אם הענווה שבך לוקה בחסר, נסה להיות חומל. האם הענווה שבי גורמת לי להיות מרוכז בעצמי ולא חברותי או האם היא מתבטאת בהזדהות עם אחרים? האם היא מאוזנת ומועילה? האם היא מכבידה על אחרים ?
האתגר היומי: בטא רגש של אהבה במעשה שנעשה מתוך חמלה." (כאן)
קצת מהתשובות/מחשבות שלי:
לפני שנתיים, כתבתי כי חמלה כלפי אחרים ברוב המקרים מאוזנת, אך ככל שיותר קרובים אליי, יותר קשה לי איתה וכשהיא כלפיי, אני בוכה בלי הפסקה ומתרככת כמו חמאה. בפינת הציטוט: "לא יותר מידי, לא מעט מידי, לא התערבות ולא הימנעות" – זה מרחב האיזון שלי (אני עדיין בתוך השיעור הזה בדיוק עכשיו). כשאין איזון, יש ביזבוז אנרגיה שמביא את ההפך מההוד > דוה, עייפות, החיוּת יוצאת מאיתנו. כשיש בנו עייפות אנחנו צריכים לשאול עצמינו על מה הקונפליקט וליישב אותו בשלום פנימי (כשחסימה נמשכת לאורך זמן היא הופכת למחלה, כי החמלה חסרה. דלקות הן הצטברויות של מים, של רגשות לא מטופלים. מים צריכים להיות בתנועה מתמדת, שאחרת: הם לא מים חיים). חמלה היא לראות טוב בכל אדם (כולל בנו), גם במי שעשה לנו רע. זה כשהמחשבה הראשונה שלי על אנשים היא מחשבה טובה.
לפני שנה, צפיתי בסדרה הזו "אריות הירדן" ולמדתי איזה שיעור חשוב מאוד על נתינה והתמסרות, התמדה ומשמעת. בקטע הבא אני לא יכולה לגעת עדיין…למרות שיש התקדמות משמעותית בכיוון: "אני חושבת שאני מבועתת מלאבד את ההורים כי אני חושבת על עצמי. על שאהיה לבד, על שהם יחסרו לי, על שיכאב לי נורא ואתגעגע אליהם מאוד. כואב לי עליי. לו הייתי חושבת עליהם, אז הייתי שמחה שכל אחד מהם ישתחרר מכל הקשרים, המשאות והתלאות שהם עברו בחיים שלהם. הייתי שמחה שהם יהיו משוחררים מכל המשא הזה, מכל כובד הטראומות והרגשות, והאתגרים והזוועות וכל מה שנאסף בחייהם. הם יהיו חופשיים שוב, לא יהיו בתוך הסבל. לא הסבל הריגשי, לא הסבל הפיזי. אם היה לי אכפת מהם באמת, הייתי משחררת אותם לשלום. הייתי דואגת לכל מה שחשוב להם באמת (עוד שני ילדים שלא יודעים לחיות לבד), הייתי דואגת לשאריות שהם משאירים אחריהם בעולם". רציתי לשתוק ובאותה מידה גם רציתי לצרוח באותה המידה שרציתי להנמיך את הראש, רציתי גם לזקוף אותו ולהיות נוכחת, להתפרק ולהיות אסופה: "גם וגם", כרגיל.
השנה, המילים שמככבות הן אחדות, חיבורים, איזונים ותודה מאז שנה שעברה על כל מה שניתן וגם על כל מה שנלקח, והשנה מתווספת גם תודה על מה שעוד לא נהיה. לחשוב על הצד האחר, מתוכי, כאילו אנחנו אחד. השנה, יש מישהו יקר מאוד בסביבתי, שמרכך מאוד את החיבורים שביני לביני. הוא עושה זאת לסירוגין מעל לחצי שנה. הוא רואה מתוכי ואני מראה לו אותו כולל החלקים שהוא אינו מכיר עדיין. הכי כיף זה למצוא מישהו שמצליח להשלים ולאזן אותך מאותם מניעים. מעין תמונת מראה.
ההיפוך/השלם.
תפארת שבהוד – הכרת תודה מתוך ענווה וחמלה על גילוי הלב והאמת מביאות להרמוניה ולאיזון יציב לאורך זמן. מינונים נכונים המעוררים הכרת התודה לבורא.
הוד שבתפארת – מתוך האיזונים והמינונים הנכונים עולה גילוי לב ואמת ומתגלה הענווה והחמלה ומתוך כך גם הכרת התודה על התגליות.
*נעזרתי ב: בידיעות כלליות מהמורה שלי ומר' נחמן מברסלב, ומהרב יובל הכהן אשורוב, ובמדריכים של חב"ד, שמלווים אותי גם השנה כפי שעשו בשנה שעברה. פוסט הקדמה כאן.
Deep Water Path: Public 