ספרנו אתמול בערב: 30.
הספירה לשבוע זה: הוד (אהרון הכהן), רגל שמאל.
מראֶה מרשים, הודאה – גילוי האמת בקול, והודיה – להודות על שהיה, הווה ויהיה, הכנעה, ענווה, יראה והדר בפני אלֹהים.
הגבורה שבהוד.
מתוך היכולת להודות על דבר, או להודות בדבר, מתוך שאנחנו זוכרים את מקומנו בעולם, זה עוזר לנו להתגבר על הדברים שחשוב שנתגבר עליהם (כמו מידת הגאווה והאגו). גם לדבר בגילוי לב ולהתוודות על דבר, מתוך התבוננות ישרה ואמיתית נטולת ביקורת ושיפוטיות על עצמנו, תורמת ליכולותינו להתגבר על אותו הדבר ולהודות על שכך נעשה.
שאלות מנחות:
"על הענווה להיות מבוקרת וממוקדת. הענווה מביאה ליראה ולרגש כבוד כלפי אחרים. מתי הענווה צריכה לגרום לי להתפשר ומתי לא ? האם קורה שכאשר אני עומד מול מעשי רשע, אני בוחר לשתוק או להיות ניטרלי בשם הענווה? האם העובדה שהענווה שלי לוקה בחסר היא תוצאה מכך שאיני מכבד אחרים?
האתגר היומי: בחן האם אתה מסרב להתחייב בנושא מסוים נובע מרגש ענוה אמיתי." (כאן)
קצת מהתשובות/מחשבות שלי:
לפני שנתיים, כתבתי על ההתרגשות שבגילויים, ועל העבודה הפנימית האישית שלי לרפא בגוף ובנפש. כתבתי על כך שמערכת השתן מנקה את הרעלים שבגוף והדמעות את אלו של הנפש. זה גוף בתוך גוף בתוך גוף בתוך גוף. לעבודה הפנימית הזו, שהיא מטרת הקיום שלנו, חשוב לגשת בהתבוננות נקייה. בהתחלה זה קשה, כי זה האגו והשכל שלנו שמדברים איתנו, לכן חשוב לקבל עזרה מאדם אחר שיכול לשמש לנו מראה נקייה וצלולה. תהליך מקביל הוא ידיעת ערך עצמי ומי אני בכלל. אני עוד לא נתקלתי באדם שיודע מי הוא, לא כל שכן להגיד במילים. חשוב שכל אדם ידע מה הייחודיות שלו ביקום, והחד פעמיות שהוא וכך הוא גם ערכו. אין אדם יכול להחליף אדם אחר. יש הרבה מאיתנו, ולאף אחד אין תחליף (כמו שאין לשניים מאיתנו את אותה טביעת אצבע).
ככל שאני לומדת יותר (תורה וקבלה) כך גדלה בי הענווה והיראת כבוד בפני הבורא באותה מידה שמתרחשת כשאני לומדת מדע או מתבוננת במולקולה או במערכות כוכבים ושמשות או מתבוננת בצמחים ואיך הם צומחים, או בתנועת היקום או במערכות הגוף שחביבות עליי במיוחד. העונג הכי גדול הוא כשאני מבינה משהו מתחום אחד על אחר ואז הכל מתחבר לי ליחידה אחת שאנחנו ואני יכולה להתבונן עליה בשלמותה.
כתבתי על דברים אישיים שלי כמו איך להפוך את הגוף שלי למרפא את עצמו (הוא כזה, לא צריך להפוך אותו, צריך רק לא להתערב ולא להפריע),, איך להרפות (אני עדיין לא יודעת לקחת חופש, אז חופש ניתן לי במתנה), ואם ארפה, האם יכנס בדלת עוד אסון? (לא, זה תלוי בנקודת המבט שלי על דברים: מהאנוש או מהנשמה), ואם אנוח האם זה יהפוך לקיפאון ושיתוק (כל עוד לא ארפה את נושא ה"להפתח", זה עלול להיות כזה של הימנעות ושיתוק), ואז מה יהיה על הפרנסה אם ארפה (הפרנסה מגיעה גם כשאני לא עושה כלום כי היא לא תלויה בעשייה שלי. פרנסה זה מה שמרגיש לי נכון בתוכי שאני ראויה לו והוא נקבע בידי שמיים בראש השנה ולא תלוי בעשייה שלי), איך להיות קשובה יותר לעצמי במצבי לחץ, מתח או חרדה (חל שיפור, לפחות אני מבחינה בזה כשזה מתרחש, ובקרוב גם אוכל לתת לי יד).
כתבתי על הכמיהה שלי להתמסר לאור ולאהבה ותהיתי איך הדבר שאני הכי כמהה לו, האחדות הזו, השייכות, משמעה גם חיים וגם מוות בעת ובעונה אחת, שזה הדבר שרובנו מבועתים ממנו (גם מ-למות וגם מ-לחיות ואז אנחנו לא שם ולא שם). במילה אחת: לרפא!
הלוואי שיכולתי לאכול רק פירות וירקות כל היום (זה קורה יותר ויותר בחודשיים האחרונים).
לו רק היינו יודעים עד כמה כח המחשבה שלנו מייצר מציאות, היינו מפחדים לחשוב (מזל שיש רשתות הגנה מפני מחשבות ביקום).
פעם אחת אני רוצה לחוות את ל"ג בעומר שם, בקבר הרשב"י (כנראה שזה לא יקרה גם השנה, ובשנים רגילות, זו בעיה, יש יותר מידי אנשים בשבילי וזה מכניס אותי למצוקה).
לפני שנה, כתבתי על הכרת התודה שבי על כל מה שמראים לי גם כשזה כואב, כי אז אני יכולה לתקן (אחרי קצת זמן, אני בהכרת תודה מלאה). צריכה ללמוד לשתוק (זה עדיין בעבודה, אם כי יש שיפור). נזכרתי כמה קשה זה היה כשאיבדתי את הקול שלי לפני שנתיים. הייתי בחוסר אונים, לא יכולתי להתנגד, לא יכולתי לעצור, לא יכולתי לצעוק, לא יכולתי להגיב, לא יכולתי לענות, לא יכולתי להגן על עצמי, לא יכולתי להביע את עצמי. זה לימד אותי לקבל דברים כפי שהם. אני מרגישה את השיעור הזה מהדהד בי, עדיין (אם פעם תחשוב שדיברתי יותר מידי, בבקשה תתקרב קרוב, תחבק ותנשק אותי ואז אבין בעדינות). תיקון החטא הקדמון, הוא בפה: בדיבור ובאכילה (לקחת אחריות, ולאכול אכילה נכונה שמתמירה את החומר לרוח ומנקה את התאווה מתוכה). זו הסיבה לפירות, וזו הסיבה לשתיקה. בדר"כ אחרי גילוי האורות, יש שתיקה והטמעה.
השנה, עסקתי בהתגברות על עירעור ביציבות, על כפתורים שלוחצים לי עליהם כבר שבועיים שהביאו אותי למדיניות של הימנעות. על פחדים שיושבים בבטן (לאבד הורים למשל) בעקבות אירועים שקרו אתמול בערב. על להיפתח ולצאת. להגיד תודה ולהתגבר. להתגבר ולהגיד תודה.
ההיפוך/השלם.
גבורה שבהוד – כשאני מסוגלת להודות על דבר או להודות בדבר, נכנסת בי ענווה שמזכירה לי שאני לא מושלמת, ובכך מאפשרת לי להתגבר על מידת הגאווה והאגו.
הוד שבגבורה – כשאני מצליחה להתגבר על דבר, או על דפוסי התנהגות אוטומטיים מתוך גילוי הלב, התבוננות והאמת – אני מאוזנת בתוכי בהרמוניה ויכולה להכיר תודה על ההתגברות ועל כל הנעשה.
*נעזרתי ב: בידיעות כלליות מהמורה שלי ומר' נחמן מברסלב, ומהרב יובל הכהן אשורוב, ובמדריכים של חב"ד, שמלווים אותי גם השנה כפי שעשו בשנה שעברה. פוסט הקדמה כאן.
Deep Water Path: Public 