ספרנו הערב: 26.
הספירה לשבוע זה: נצח (משה), רגל ימין.
ניצחיות (תורה), אינסוף, התמדה, סבלנות, ניהול, חוזק, עוצמה, ניצחון, חיבור המציאות לניצחי, השפעה כלפי מעלה.
הוד שבנצח.
התודה לאורך זמן ובהתמדה, כאמור היא היכולת לצמצם את עצמנו ולהיות בענווה ויראה כלפי מי שאנו מודים לו. הודאה – כשאנחנו מתוודים על משהו, זה אומר שאנחנו בהתבוננות ובכוונה לתקן, ומאחדים את הפה והלב (פיו וליבו שווים). ההודאה והתודה, הופכות אותנו לשלם אחד.
ביטול התאוות והאוטומט שלנו. כשאלוהים אמר למשה במעמד הסנה: "שַׁל-נְעָלֶיךָ, מֵעַל רַגְלֶיךָ" (שמות ג', ה') הוא למעשה אומר לו תשיל את כל מה שנועל (נעליך) אותך מההרגלים (רגליך) שלך כי מה שאתה עומד לראות, אינו בתוך הטבע עליך לשחרר את תפיסת המציאות הרגילה שלך כדי לראות את מה שמחוץ לטבע. הוידוי, שובר את הטבע שלנו, כמו גם היכולת להודות ולהיות בענווה.
שאלות מנחות:
"קבלת עול, כתוצאה מענווה, היא מרכיב הכרחי במידת ההתמדה. עמידה תקיפה, ללא פשרות, עלולה לגרום להרס, כמו אותו אלון שנשאר זקוף בשעת סופה ולבסוף נעקר ממקומו. קנה הסוף, לעומתו, נכנע לרוח, מתכופף ושורד. ההתמדה ניזונה מחוזק פנימי. הוד שבנצח היא ההכרה בעובדה שהיכולת לסבול ולהישרד היא מצד הנשמה האלוקית שבכל אחד מאתנו. ענווה אמיתית אינה באה על חשבון כוח ההתמדה, אלא להיפך, היא מחזקת אותו. כוח ההתמדה וכוח הסבל האנושיים הם מוגבלים. אך במידה והם באים מצד הנשמה האלוקית, הם אינם מוגבלים. האם אני יודע מתי יש לסגת מתוך עמדת חוזק ולא מתוך פחד? מדוע לעיתים כה קרובות אני חושש לסגת? האם אני מיחס את הצלחתי לעוצם ידי בלבד? מהיכן אני שואב כוח ברגעים קשים במיוחד?
האתגר היומי: בבוקר כשאתה מתעורר, הודה לה', על הנשמה שנתן לך." (כאן)
קצת מהתשובות/מחשבות שלי:
לפני שנתיים, כתבתי על סדנא אליה הגעתי ובסופו של דבר לא השתתפתי. ההתמדה הובילה אותי בדרך (לשיפור עצמי, לבריאות, ותוך נהיגה בסערה לפנות בוקר) כמו גם הנחישות להישאר נאמנה לפנימיות שלי, שגם החזירה אותי הביתה. כתבתי על העייפות שמגיעה כשיש בנו התנגדות לדבר מה, כשאנחנו חווים חרטה או מגלים קונפליקט פנימי בין שתי תפישות או רצונות מנוגדים. למדתי את המילה לאפשר, ואני מאוד מחבבת אותה (כי זה לפתוח פתח, לתת רשות, להרחיב, היא מתונה ורכה, כי היא לא מכריחה, והיא לא חדה, נעימה שגם מבהירה דברים, מספקת פשר, ואפשרות לשחרר ולהפריש, ואז אחרי שמשחררים את המיותר, אפשר להתפשר ולפייס אם יש צורך בכך ואז גם להנהיג הכל כמו פרש של סוס).
לפני שנה, הזכרתי את שבעת הקבצנים של ר' נחמן מברסלב, וגם התמודדתי עם דבר קשה. להגיע לארץ המובטחת, לטעום ממנה, אבל לא לקבל אותה.. כך זה הרגיש, אחרי שנפרדתי מהמישהו הראשון שלי כי זה לא היה נכון. זה אחד הדברים שממש קשה לעשות, להגיע לדבר שאתה כל כך מתאווה לו, ולשחרר אותו ולהצליח לא ליפול למרה. להיות כל כך קרוב ואז להתרחק. היה בי עצב עמוק, אבל לא נתתי לו בית. הרגשתי אותו, אבל שיחררתי אותו, מתוך אותה אהבה בדיוק (לעצמי ובאותה מידה לו).
השנה, כמו גם בשנים הקודמות, הספירה נצח, מעייפת מאוד ומתישה. ההתמודדות איתה יותר קשה ובאותה המידה אני גם מתגברת, ומתמידה למרות הכל (אולי בזכות הכל). כן, יש מצבים לא נעימים מול אנשים, כן עוד יש אוטומטים שמפעילים עצבים וכעסים, ויש מצב קורונה עדיין מסביב, ואני חולמת שניידת רודפת אחריי שאשים מסיכה ואני מסבירה להם שפורים נגמר ושזה כבר לא מצחיק… אני יותר נפתחת בפני אנשים כמו גם יותר שלמה ויציבה בתוכי ושומרת על שמחה יפה. התקופה הזו שינתה אותי, אני מרגישה שנולדתי מחדש בתוכה. אני עוד לא מכירה את החדשה שנולדה, אבל דברים עובדים קצת אחרת היום. גם האור של הירח, השתנה מאז ערב לפני ליל הסדר. אני רואה אותו בכל צבעי הקשת, בדיוק כמו בחלום, רק שאני ערה…ובמודעות מלאה. באורח פלא, נזכרתי שוב (כמו לפני שנה) בשבעת הקבצנים של ר' נחמן מברסלב (מעניין, איך זה קרה במקריות שכזו, היום דווקא) אפילו כתבתי שיר בנושא, מכל הנושאים כולם, דווקא היום כי איש אחד בחר "צוואר" וזה מה שיצא:
ציפור וציפורה
ציפור וציפורה, היו זוג משמיים,
כל היום התעופפו, עד שעת ערביים.
זוג אחד ייחודי, לדידי,
זה האכיל במקורו את זו,
וזו נפנפה בנוצותיה לחדש הנגיעה בו.
ירד הערב, והיא אבדה לו.
יצא לחפשה ולא מצאה.
שוטטה היא והשמיעה יללה,
אבד הוא בעקבותיה ולא שמע קולה.
נתפרדו הם ויללו בכל הלילות,
זה בוכה על שאיבד אותה,
זו בוכה על שלא נמצאה.
וכך הם משמיעים בכייתם בעולם,
ואין יודע על מה יללתם.
וכך היה לאורך תקופה,
עד שהגיעה ובאה הגאולה:
שמע עקום צוואר את אותה האהבה,
והשמיע בקולו המושלם את אותה הקריאה:
באוזני הציפור השמיע את סיפורה של ציפורה,
ובאוזני ציפורה השמיע את סיפור ציפור,
וכך בא להם דרור!
נמשכו הם אחר הקולות,
וכשנמצאו זה בכנפיה של זו – יצאו במחולות,
ולא נודעה עוד שמחה כזאת!
*בהשראת סיפור 7 הקבצנים, ר' נחמן מברסלב.
סגולתו של עקום הצוואר היתה שהוא יכול לעשות כל קול, כי קולו היה מושלם, ולכן צווארו אינו עקום כלל.
ההיפוך/השלם.
נצח שבהוד – כשיש הודייה פנימית בתוכנו, היא שוכנת בנו לאורך זמן. זה מייצר בסיס יציב, פתוח ומאפשר.
הוד שבנצח – כשיש לנו משך זמן לגלות דברים ולהבין אותם, יש לנו יכולת להיות בהכרת תודה על הקיים, דווקא מתוך כך שמשך הזמן פשוט מאפשר. משך הזמן מאפשר את מרחב הפעולה, ההבנה והתגליות שלי, מרחב הגילוי והמשחק, מרחב הרשות.
*נעזרתי ב: בידיעות כלליות מהמורה שלי ומר' נחמן מברסלב, ומהרב יובל הכהן אשורוב, ובמדריכים של חב"ד, שמלווים אותי גם השנה כפי שעשו בשנה שעברה. פוסט הקדמה כאן.
Deep Water Path: Public 