הערב ספרנו: 24
הספירה לשבוע זה: נצח (משה), רגל ימין.
ניצחיות (תורה), אינסוף, התמדה, סבלנות, ניהול, חוזק, עוצמה, ניצחון, חיבור המציאות לניצחי, השפעה כלפי מעלה.
האיזון שבהתמדה, האיזון בין עליונים לתחתונים, ההרמוניה והחמלה לאורך זמן. לימוד התורה מנציח את המידות הטובות לנצח. תפארת שבנצח, זה לשמור את האמת נקייה ולאורך זמן. לשמור על ההרמוניה לאורך זמן.
שאלות מנחות:
"התמדה חיובית שמכוונת לפיתוח תכונות טובות ולהגבלת כאלו שאינן, נובעת תמיד מתוך רגש חמלה. רק במידה ואכן ההתמדה נובעת מרגש חמלה, נוכל לפעול למחויבות מתמשכת שתעזור גם לשני להתפתח. יכולת ההתמדה נבחנת בכך שנאהב לא רק את מי שראוי לכך אלא גם את אותם חסרי מזל. האם ההחלטיות שבי באה על חשבון החמלה לזולת? האם אני מסוגל להתעלות מעבר לאגו שלי ולהיות אוהד גם את המתחרים בי? האם אני אסיר תודה בנצחוני?
האתגר היומי: היה סובלני והטה אוזן לאדם שבד"כ מעורר בך חוסר סבלנות." (כאן)
קצת מהתשובות/מחשבות שלי:
לפני שנתיים, כתבתי על השוואת כלים, ככל שדבר יותר מאוזן, חזק ויציב באיזון כך מתעורר בי פלא. זה מנפה את העומס החוצה. אפילו מצאתי משהו שמאזן אותי: גן Zen, בינתיים הצטרפו גם בועות סבון שתמיד היו) ובהייה בשמש ובצמחים ובעצים כשקול דממה דקה מלווה זאת ומנוחת הגוף. גם את המשפט החכם הזה כתבתי אז: "האיזון בא לידי ביטוי גם בייחודיות הרגע הזה בתוך האינסוף", כשהנצח הוא ברגע בודד וכשהרגע הבודד הוא הנצח. אז גם טיילתי עם משפחה בירושלים בעיר העתיקה, בירושלים של מעלה ושל מטה, בתוך הזמן והנצח ומצאתי עצמי מתחברת ליסודות ההיסטוריה. מה כל כך חשוב לאזן לאורך זמן בהרמוניה? את הזיכרי והניקבי שבתוכנו, את עצמנו בין קטבים שונים, את הנתינה ואת הגבול, את ההגברות על רצון מזויף ועל היצר והאוטומטים שלנו. להביא לכדי מימוש את הקול הייחודי שלנו. כתבתי על פחד ואשמה של ילד שלוקח על עצמו התנהגות לא מאוזנת של הוריו ואח"כ חי מתוך אותה אשמה בצורה לא מודעת שמפעילה אוטומטים. אנחנו צריכים אומץ מאוד גדול בתוכנו כשי לשחרר עצמנו מאשמה שאנחנו חשים (במודע או שלא במודע) והתהליך הזה מתחיל בחמלה לעצמנו. גם ביקשתי מעצמי למצוא דרך שלא לפחד לאבד את הוריי כי זה מחסל את כל כח החיות שלי ואי אפשר להתנהל בעולם מתוך מקום כזה.
לפני שנה, התבוננתי לעומק העיניים בעיקרי הפחדים העמוקים שלי (ונשארתי חיה כדי לספר על זה!), הבן זוג החולף דאג לכך כלי טיפת חמלה ומתוך הפצעים שלו (אני מודה לו בליבי בכל הדלקת נרות מאז). אז גם דיברתי שיחה עמוקה מאוד מעומק הלב באמת (לשם שינוי) עם אמא שלי, שיחה שעשתה איזה שינוי בתוכי לגבי היחסים שלי עם עצמי ואיתה. ביקשתי סליחה על שעזבתי, וכעסתי, וקברתי. אז גם הבנתי שזו היתה חובתי לעזוב, כי היא לא היתה סולחת לי אם הייתי נשארת. הדבר הכי חשוב לה זה הילדים שלה, ואני בראשם, ואני בסופו של דבר, רק כשכבר לא היתה ברירה יותר, שמרתי על הבת שלה. בעבודה, הייתי יותר לאחרים וזה משהו שהלך והתעצם מאז בשנה האחרונה אבל עוד יש עבודה לעשות בנושא, לא סיימתי. היתה הנהגה יותר טובה בעבודה גם שנשענת יותר על שיתוף. אני ממש שמחה שלא ויתרתי על עצמי אז, בדיוק לפני שנה, כפי שנתבקשתי בחסות "אהבה".
השנה, היציאה מהשגרה מאוד עזרה לי למצוא את ההרמוניה והאיזון למרות שיש עוד עבודה לעשות בנושא. יותר קשה לי לצמצם, לשים גבול, ויש דברים שקשה לי להתגבר עליהם למרות שיש שיפור ניכר. יש משהו בזיכרון ובשיח העל זמני הפנימי הזה מתוך הספירות. עברנו 2 ימי זיכרון מאחורינו, ולזיכרון יש תפקיד חשוב מאוד כפי שכבר הזכרתי: לזכור כדי לא לחזור על דברים, אבל יש עוד: זיכרון מאפשר לנו לנוע בזמן ובמרחב ולהיות היכן שהמחשבה שלנו נמצאת, וכשאנחנו זוכרים (במיוחד כקבוצה, עם), אנחנו למעשה מתחברים ביחד. לזכור, ריכוז, זכר (גבר, אור ישר) זה חיבור. שכח, חשך, זה העדר האור, ניתוק. עבודת האיזון היא לא פשוטה בכלל, זו עבודה על מינונים. היא נעשית יותר קלה, כשאנחנו זוכרים מה התכלית, מה התהליך ומאיך באנו ולאן אנו הולכים, כשיש לנו מרחב של זמן לפעול בתוכו בנחת ובחמלה. ההקשבה לאחר ולראות את האחר, מאוד עוזר לקבוע מינון נכון של נתינה בהתאם למידת הכלי לקבל. על כן עבודת האיזון נעשית מתוך אהבה וחמלה.
ההיפוך/השלם.
הנצח שבתפארת – האינסופיות שבתוך ההרמוניה כשהיא מתקיימת לאורך זמן.
התפארת שבנצח – ההרמוניה שמתאזנת לאורך זמן. לאפשר לדברים את זמנם ואיזונם.
*נעזרתי ב: בידיעות כלליות מהמורה שלי ומר' נחמן מברסלב, ומהרב יובל הכהן אשורוב, ובמדריכים של חב"ד, שמלווים אותי גם השנה כפי שעשו בשנה שעברה. פוסט הקדמה כאן.
Deep Water Path: Public 