הערת ביניים: מדרגות

הספירה היא למעשה מעלות, מדרגות של קדושה שאנחנו עולים בהם מידי יום.
49 מדרגות, 50 שערים (לטומאה ולקדושה – משני הכיוונים. טומאה = משיכת אורות לעצמו בצורה לא נכונה, לקחת – חור שחור בשפתי, קדושה = המשכת אורות בצורה נכונה וישרה כך שהשפע גם יכול לזרום הלאה, לקבל ולהמשיך, יש נתינה והעברה).

בליל הסדר, הגדה, זמן יציאת מצריים, אנחנו מקבלים אורות מאוד גדולים במתנה (דרך שביעי של פסח, זמן קריעת ים סוף). אחרי ליל הסדר אנחנו מתחילים לספור את העומר, 49 ימים, עד שבועות = זמן מתן תורה. אלו למעשה מדרגות של אור, שקשורות בתיקון המידות, שמובילות אותנו לאור קבלת התורה, כך שהאור יהיה טבע חדש שלנו. מה שניתן במתנה בליל הסדר, הופך להיות קבוע אם אנחנו עושים את העבודה (תיקון המידות כאמור). למה זה חשוב לתקן את המידות? כי עבודה פנימית על הנושאים האלו, הופכת אותנו לצלולים יותר וישרים יותר, שהרי אור עובר רק בקו ישר.

כשעולים מדרגות, לא יודעת אם שמתם לב פעם, חייבים לעזוב את המדרגה הקודמת לפני שיכולים לעלות על החדשה. זה תהליך כזה, שמתחילים להעביר משקל למדרגה החדשה, אנחנו קצת יודעים את העולם נראה משם, אבל אנחנו עדיין עם הכלים של המדרגה שעוד לא עזבנו, וככל שמעבירים יותר משקל למדרגה הבאה, כן נפרשים מהקודמת.
דבר נוסף שחשוב להבין, הוא כי לפני שמקבלים כלים של המדרגה החדשה, נפרדים מהכלים של המדרגה שאנחנו עוזבים. ברגע מסוים בתהליך הזה, יש בנו ריק. "איבדנו" את הכלים המוכרים, ועוד לא קיבלנו את החדשים. אנחנו בין שמים לארץ.

למה אני מספרת את כל זה עכשיו? 
כי אני שמה לב שב-3 ימים האחרונים, אני עייפה, כבדה, עצובה מאוד ונמאס לי. זה לא היה ככה קודם, הייתי נורא שמחה. לא הבנתי למה עולים בי רגשות ומחשבות קשים מאוד שחשבתי שעזבתי מזמן. אז זו התשובה. הרבה השתנה ביקום בחודשיים האחרונים, והכאוס ששורר כעת הוא בדיוק המצב הזה שהכלים הישנים והאוטומטים שלנו כבר לא עובדים, הם לא משיגים את התוצאה שהיו משיגים קודם ובמקביל עוד לא רכשנו כלים חדשים. 

מילת המפתח של כל התקופה הנוכחית היא: להכיל.
להכיל, זה להיות כלי רחב שמסוגל להכיל בתוכו את מה שעובר עלינו. לתת מקום לרגשות לעלות, להתבונן בהם ללא שיפוט (בלי הקול הפנימי הזה בראש שחופר), רק להתבונן בתמונות בלי מילים, ולתת לדבר מקום. לתת לו רשות להיות, קשה ככל שיהיה. זה דורש הרבה אומץ. לא הייתי כותבת את זה פה אילולא אני חושבת שנמצאים כאן אנשים אמיצים.

דבר נוסף שחשוב לי להסביר: אור וחושך.
הם פועלים ביחד, יש מישהו שעוד לא הבין? 
יותר אור = פחות חושך. הם מכילים את עצמם אחד בתוך השני. לפני שהאור יכול להיכנס מחדש, צריך לעשות לו מקום. בזמן הזה יש העדר אור. יש התרוקנות של כל הישן כדי לפנות מקום לחדש. כל תהליך בטבע הוא כזה, כל תהליך צמיחה הוא כזה, כל התהליכים שאנחנו עוברים הם כאלו.

למה הדבר דומה?
לגרעין שנמצא בתוך האדמה, והוא במצב של הזדהות גמורה עם האדמה, הוא בריקבון. רק כשהוא מסיים את תהליך הריקבון שלו, הוא יכול להתחיל להוציא את הפוטנציאל הזרוע בו ולהתחיל להצמיח נבט, שמפלס את דרכו בתוך חשכת האדמה, והוא יודע היטב היכן זה "למעלה" ומתעלה עד שהוא יוצא לאור ואז מכוון עצמו לאור אף יותר וממלא את כל עצמו באור הזה.

כשמדובר בבני אדם, לפני שאנחנו עולים מדרגה, אנחנו יורדים אחת. חוזרים למצב בהמה (אוכל שינה סקס = תענוגות הגוף, הישרדות). הכאוס הנוכחי עלול להראות לנו כסוף העולם, כי יש בו התפרקות של הישן. בתוכנו זה מגיש לנו כמו נסיגה אחורה… וזה מה שאני מרגישה 3 ימים עד שעזרו לי והבנתי את מה שאני מסבירה פה, וכשמבינים את זה, אני חושבת שהכל נעשה קצת יותר קל, כי יש הבנה לתהליך.

אז אני ממשיכה לספור כמובן.
וממשיכה לקיים את עצמי, ולהכיל את המצב הנוכחי כפי שהוא.
זו ירידה זמנית לצורך עליה גדולה מאוד. ככל שהאור יותר גדול – כן ההתקדמות אליו יותר איטית, כן החושך שלפניו יותר חשוך (כי זה "הכי חשוך לפנות עלות השחר"). סבלנות, ואורך רוח, והרחבת הכלי, שיוכל להכיל.

איך מרחיבים את הכלי? 
מכניסים חמלה כלפי עצמנו, כלפי העם שלנו, כלפי הכדור. חמלה. זו התרופה.

כשבני ישראל יצאו ממצרים, הם היו עבדים אבודים. כל כך אבודים, שכשנעמדו מול ים סוף כשהמצריים רודפים אחריהם בטירוף, ואין להם לאן לברוח. בעמדה הכי קשה שהם נמצאו בה… ושם בנקודה הזו נדרשה מהם אמונה. היתה שם שיחה שתמיד נורא מצחיקה אותי.. העם צעקו למשה: "מה, חסרים קברים במצריים שלקחת אותנו למות במדבר? היה לנו טוב להיות עבדים למצריים" והם צועקים אליו שיעשה משהו, ומשה צועק לאלוהים שיעשה משהו שהעם צועקים.. ואלוהים אומר לו: מה אתה צועק אליי עכשיו? תגיד לעם לנסוע.

אז משה אומר להם: סעו. אף אחד לא זז. אף אחד לא העז לזוז, אף אחד מלבד נחשון. הוא נכנס למים מתוך אמונה, עד שהמים הגיעו עד נפש (עד הצוואר) ורק אז הים נקרע (12 שבילים למען האמת), וישראל עוברים בים, ביבשה! בים.. אבל ביבשה. כל אחד מהעם היה צריך לעמוד מול הים, ולמצוא את האמונה בתוכו. משה במקרה הזה, לא הלך לפני המחנה, כדי שכל אחד מהעם, ימצא את האמונה בתוכו ויקפוץ למים.

אח"כ היו 42 תחנות בדרך, שהם למעשה שלבי היציאה מהעבדות, שלבי התעלות, שנועדו לקחת קבוצה של עבדים ולהפוך אותם לעם חופשי, ומשוחרר שראוי לקבל את התורה.

ניסים מתרחשים כל הזמן. למען האמת כל המתרחש הוא נס, אבל אנחנו לא רואים אותו, כי אנחנו רגילים שכך הוא, שזה הטבע. כשמשהו מתרחש בניגוד לטבע, הראייה שלנו נפקחת. בקריעת ים סוף, המים התנהגו במהופך לטבע שלהם: המים נעמדו – בניגוד לטבע הזורם שלהם, המים נעמדו כקיר – בניגוד לטבע שלהם לזרום למטה.

ואיפה מקבלים את התורה? במדבר.
למה במדבר? כי זו שבירה של מצריים, של החומר. כדי לאפשר את כניסת הרוח, יש להשתחרר מהחומר. זה המדבר.
ואז היה מעמד הר סיני, אבל לנו.. לנו יש עוד דרך. אנחנו במדרגה 23 הערב.

(לפעמים אני שואלת את עצמי איך אפשר לא לאות את כל זה? איך אפשר שלא להתפעם להתרגש ולהתיירא בהכרת תודה עמוקה וענווה?)