ספרנו הערב: 21.
הספירה לשבוע זה: תפארת (יעקב), לב, חזה ובטן, מרכז הגוף.
הרמוניה, איזון, גשר, התבוננות נקייה, אמת, אחדות, גשר.
המלכת ה' על הכל, עלינו ואז מתגלה התורה. מזה אומר? שהכל בא ממנו (לכן אין טעם לכעוס על אדם/ממצב.. לכן אין להאשים עצמנו בדברים, למשל. לקחת אחריות משמעו לגדול, להתפתח, אבל גם צריך לדעת מתי להסיר אחריות מעלינו כי יש פה גם בורא שמכוון את הכל וזה יהיה חוסר אחריות אם נאשים עצמנו ונביא עצמנו לביטול גמור. אדם חשוב שיהיה בביטול עצמי אבל בו בעת שיהיה גם ראוי: "שהחזרת בי נישמתי, בחמלה רבה אמונתך", בי – כאמור: איזון ומינונים).
המלכות אוספת אל תוכה את כל שהיה עד כה, ומביאה לכדי קיום את כל מה שנטמע בנו:
היכולת שלנו לגלות את האהבה והחמלה שבאמת, ואת האמת שבחמלה ובאהבה, בהרמוניה בשלום ובאיזון. היכולת שלנו לשים גבול, לעצור, להתגבר או להגביר דבר כדי להביא את הדבר לאיזון והרמוניה בתוכנו. למצוא את האיזון הפנימי שבלב ליבם של הדברים,מתוך החיבור והקשר עם הבורא, Aligned. לדעת להחזיק את האיזון הזה ביציבות ולאורך זמן כך שיהפוך להיות חלק חדש בטבע שלנו. לדעת להכיר תודה ולהיות ביראה וענווה כלפי האמת הזו, כלפי ההרמוניה של היקום. היכולת לחבר את ההרמוניה, השלום והאיזון אל היסודות שלנו ואם צריך לגדל יסודות חדשים, כי כשיש בי הרמוניה, אני מחברת אותה אל השמים והארץ והאדמה יוצרת את ההשתרשות הזו, ולכן גם מחדשת את היסוד (זה גם קשר אל משהו מחוץ לי, יותר גדול ממני כי לא רק אני בעולם). והמלכות, שזה לתת לכל המערכת הזו לעבוד, להתבונן בה ולהנהיג אותה, ולהשיב אותה לטיבעה בעדינות במידת הצורך. זה להיות בהנהגה על כל הדברים האלו ובעצם לחבר חזרה פנימה את כל החלקים שלנו ששמטנו בדרך: "ושבו בנים לגבולם" בכך להחזיר אותנו לשלמות מתוך שנעשה שלום עם כל החלקים האבודים.
שאלות מנחות:
"בכדי להביא את החמלה לשלמות (בכך שתחזק את ששת המידות האחרות שבה), עליה להכיר ולהעריך את קיומם של גורמים אחרים. החמלה צריכה לעודד ולהעריך כבוד והערכה עצמית – הן של הנותן והן של המקבל. האם אני מבטא את החמלה שבי באופן מעורר כבוד? האם גם אחרים מקבלים את הרושם הזה? האם אני מכיר בעובדה כי כדי ליצור קשר הדדי ביני ובין המקבל עלי לפעול באופן מעורר כבוד?
האתגר היומי: מלבד הצדקה שאתה נותן, עזור גם לנזקקים לעזור לעצמם ובאופן שיחזק את כבודם העצמי." (כאן)
קצת מהתשובות/מחשבות שלי:
לפני שנתיים, כתבתי פה על התנועה בזמן בתוך עצמי לצורך תיקון ואיוורור וחיווט האוטומטים, לתקן את הסיפור שלי, לרפא: לשמוע את כל הקולות הפנימיים (הפגועים, הכואבים, המתפנקים, העצלים, החוטאים, המייסרים… כיניתי אותם "ליכלוכי ילדות, וליכלוכים שהזמן גרמם") ולהנהיג אותם. להעביר את כל השבים הביתה תהליך של חמלה, סליחה ותודה. כתבתי גם על להתכונן ולהיות נכון (ישר ומוכן: ישר = מכיל אמת א'-ת' = הכל). זה להיות מוכן לקבל פנימה דברים, אבל גם לצמצם עצמי ולהכניס את הבורא. לעשות מקום למקום.
לפני שנה, כתבתי פה על עבודה פנימית שלפעמים היא לא נראית כי היא בתוך הגרעין שבתוך האדמה והזרע עוד לא נבט ולכן נראה שאנחנו עומדים במקום. לפעמים אנו נדרשים לקפיצת A leap of faith, קפיצה כזו על עיוור, שמידי פעם צריך לעשות, מתוך אמונה שלמה ולצורך ההתפתחות והשלב הבא. חשוב לבצע אותה כדי לשמר את התנועה.
השנה, הדגשים הם על יותר דיוק, יותר איזון ומינונים, לשים גבול ולא להכניס מזיקים (רעלים לגוף, או רעלים לנפש/לתודעה). אני מרגישה שאני ממש מתקשה עם הקפיצה העיוורת הזו של האמונה. 3 אספקטים בחיי נדרשים כעת להתממש: מימוש עצמי, בית ובן זוג. אני חושבת שהם כולם קשורים אחד בשני, וככל הנראה יבואו בבת אחת אבל אני חייבת לעשות תנועה כלשהי ראשונה לגבי אחד מהם, כדי להניע אותם להגיע אליי אבל אין לי שמץ של מושג מה לעשות. לקפוץ, ולאהוב גם אם אני נופלת (ליפול זה ממש בסדר אבל לא לאוטומטיים שלנו).
מאז אתמול, נוזלות ממני דמעות כל הזמן, חלקן של התרגשות, מהביחד הזה שיום העצמאות הזה הביא לנו השנה, העזרה ההדדית, אדם לאדם, אדם. מזה התרגשתי, כי משהו בתוכי יודע שכך צריך להיות אבל .. זה לא היה מספיק, וכאב לי מאוד בתוכי על כך. יש שם עוד משהו, זה לא רק זה, אני מרגישה גם שחלקן כי משהו בתוכי הלך, או שאני פחות מרגישה אותו כעת. מעין פרידה או מוות. אני מנחשת שנפרדתי בתוכי מכמה יסודות לא טובים שהיו שם בפנים. אגב, אלו הם ימי אבל עד ל"ג בעומר (על חורבן הבתים שלא ניתן להקריב בהם לא את קורבן הפסח ולא את קורבן העומר, ועל 24,000 מתלמידי רבי עקיבא שמתו בתקופה הזו).
אמנם כתבתי אבל אני מרגישה בשתיקה.
*נעזרתי ב: בידיעות כלליות מהמורה שלי ומר' נחמן מברסלב, ומהרב יובל הכהן אשורוב, ובמדריכים של חב"ד, שמלווים אותי גם השנה כפי שעשו בשנה שעברה. פוסט הקדמה כאן.
Deep Water Path: Public 