ספרנו הערב: 20.
הספירה לשבוע זה: תפארת (יעקב), לב, חזה ובטן, מרכז הגוף.
הרמוניה, איזון, גשר, התבוננות נקייה, אמת, אחדות, גשר.
כשמאזנים ביסוד, כל מה שנבנה מעליו יתאזן גם. כך פועלים המאזניים. אנחנו נרד עד עומק היסוד ונאזן באמת שם מתוך חמלה, ואהבה ויראת האמת.
שאלות מנחות:
"הקשר ההדדי שבחמלה. על הנותן לחזק את הקשר בינו ובן המקבל, מעבר לנתינה החד-פעמית. כאשר קיים קשר מתמשך בין שני הצדדים, הוא הוכחה לחמלה אמיתית, ולנתינה נכונה. האם אכן קיים קשר בינך לבין המקבל? אם לפעולת הנתינה שלך השלכות חיוביות נמשכות?
האתגר היומי: השתדל לבנות קשר מתמשך ועקבי." (כאן)
קצת מהתשובות/מחשבות שלי:
לפני שנתיים, כתבתי שאת העבודה הפנימית יש לתרגל בזוגיות. אחרי שאדם מביא עצמו לאיזון, השלב הבא הוא להתאזן עם מישהו בחוץ, בתוך זוגיות.
לפני שנה, כתבתי על בקשתי מהיקום לזוגיות שאפשר להתפתח בה. שלמה. שאני רצויה בה. רעידת אדמה סידרה אז, את החיים שלי מחדש. כתבתי על כך שנגמרה לנו הפריבילגיה לטאטא, והכל צף ועולה לפרצוף כדי שנטפל בדברים ונכניס חזרה הביתה את כל החלקים שלנו שנטשנו בדרך. הדברים יוצאים לפי הסדר למסדר רענון, איוורור, שיחרור והתמרה. היתה לי התבוננות מאוד נוקבת וקשה בעצמי, והצלחתי לא להרוג אותי שם, לא לברוח, לא להיכנע לאוטומטיים שלי, ולהרחיב את הכלי ולהכיל את זה בחמלה רבה אמונתך. היו שם מילים כמו אשמה, אגואיזם, מערך הגנה, כאב, מצוקה. אגואיזם מקבל במה כשאנחנו בהישרדות, הוא חייב, זה התפקיד שלו. וכשאין לנו יסודות להישען עליהם, עלינו לגדל מבראשית את היסודות האלו שלב אחר שלב, בסבלנות אורך רוח, יכולת הכלה, חמלה ואהבה לעצמנו. וזה קורה, זה קרה לי, זה גם יכול להתרחש עבור אחרים. למדתי לגדל יסודות היכן שהם היו חסרים. אם אזכור את הצעדים שעשיתי, אוכל לעזור לאחרים לצעוד שם גם. אוכל לתת להם יד בתוך עצמם. אני לומדת עליי כדי להיות טובה לי אבל גם לכל האחרים שיגיעו אליי מסיבה זו בדיוק. אני שולחת מכל ליבי את החמלה הגבוהה והטהורה ביותר לריפוי של הפצע הזה.
השנה, הבנתי שאנחנו צריכים להחזיר הביתה את כל החלקים שאיבדנו בדרך, לחבר מחדש לשלם. הבנתי שאני עושה את התיקון של המים. מבראשית, שנחלקו המים, באתי ביום שני כדי לחברם חזרה. כשהרגשות מציפים אותי ואני מצליחה להכיל אותם, לשחרר ולהתמיר אותם, אני יודעת שאני עושה זאת לא רק עבור עצמי, אלא עבור כולם. באר מרים הלכה איתם כל הדרך במדבר, וכשנכנסו לארץ ישראל, היא התיישבה בתוך הכינרת. אז הערב היו הרבה מאוד דמעות, ללא סיבה, או שהיא לא ידועה לי. היתה מקלחת, והיה ניסיון לשתות יותר. זה תיקון יסוד המים, כי המים יורדים עד ליסוד, למקום הכי נמוך, ונקווים שם ונאספים עד שהם עולים על גדותיהם ואז הם פורצים בלחץ כלפי מעלה, או מציפים. עליי להביא את המים לאיזון, מים מאוזנים הם חוק הכלים השלובים. וכי יש יותר תפארת מזה?
השנה, למרות שאנחנו בתפארת, אני עוד עושה השלמות עם שבוע שעבר של הגבורה. כשאדם מרגיש אינסוף, זה לפעמים קשה להכלה, ואנחנו צריכים גבול, כי גבול הוא המקום בו אנחנו מרגישים מתוך האינסוף שאנחנו. כשמגיעים לגבול, נוגעים בו ונעצרים בו. המגע שלנו עם הגבול, הוא למעשה מפגש גבולות (הגבול שאני עם הגבול שאתה) פורץ גבולות (שהרי שמירת הנגיעה מופרת, ומתחברים ונעשים לאחד).
לתפארת מדינת ישראל,
יום עצמאות שמח!
*נעזרתי ב: בידיעות כלליות מהמורה שלי ומר' נחמן מברסלב, ומהרב יובל הכהן אשורוב, ובמדריכים של חב"ד, שמלווים אותי גם השנה כפי שעשו בשנה שעברה. פוסט הקדמה כאן.
Deep Water Path: Public 