טקס הדלקת המשואות אתמול בערב מאוד ריגש אותי. מצאתי עצמי יושבת ודומעת ללא הפסק. ניסיתי לחשוב למה, מה נגע בי ואני חושבת שזו נגיעה של אנשים אחרים באנשים אחרים. הרגשתי לרגע, כי אולי בכל זאת יש לנו תקנה אחרי הכל וכי הבידוד מביא אותנו לחיבור. כך פועלים ההפכים. דיברו בטקס הרבה על ערבות הדדית ועל קירוב הלבבות מתוך ריחוק הגוף. אני חושבת שהבידוד מביא אותנו להיות הרבה יותר קשובים לעצמנו ומתוך כך יותר קשובים לאחר. התודעה שלנו לומדת להפעיל יכולות שלא היינו פנויים להפעיל קודם. אני חושבת שאנחנו מוצאים הרבה מאוד פיתרונות איך לקיים דבר, בצורות חדשות. אני מאוד אוהבת את זה. אני מאוד אוהבת את המתכונת הזו של הטקס, שנערך יפה לטעמי ואיפשר שילוב ווידאו ואולי אפילו חסך כספים, כמו גם כל ההופעות (מודה שאני לא חובבת המוניות), נעשו ממש יפה.
גם משאיות השמחה שעברו בשכונות והוציאו את השכנים למרפסות. אני מודה שהיה בזה משהו מאוד מאחד, כל כך שפשוט נזלו לי דמעות כל הערב אתמול. בני אדם יכולים להפוך עולמות ולברוא, בדיוק כמו שמתואר בסירטון הבא, אבל גם עלינו לא לקחת עצמנו ברצינות כל כך ולזכור בתוך הלב, שאנחנו מחוברים, וכי חייב להתרחש שינוי ביחסים בין אנשים, בהתנהלות ברחוב, בהתנהלות מול המדינה. הגיע הזמן להכחיד את השחיתות ואת מי שלא פועל לפי חוקי הבריאה, כי זה משליך על כולנו. כל אימת שאנחנו יכולים לאהוב, לחמול ולהאיר, כך עלינו לעשות: יש שמאירים ואוהבים באמצעות הדיבור, יש כאלו באמצעות הכתיבה, יש כאלו באמצעות השירה, האומנות, ההרצאה והלימוד, העזרה לאחרים, המעשים וההתנדבות. מן הראוי שיתפנה לנו יותר זמן ביממה, שתהיה לנו עבודה לקיומנו, ושיתפנה לנו זמן, יכולות ואפשרות, לתת מעצמנו מה שיש בנו ומן הראוי הוא לחלוק עם אחרים.
השנה, יותר דמעות ממילים.
Deep Water Path: Public 