ספרנו הערב: 19.
הספירה לשבוע זה: תפארת (יעקב), לב, חזה ובטן, מרכז הגוף.
הרמוניה, איזון, גשר, התבוננות נקייה, אמת, אחדות, גשר.
ההודיה, מכניסה עוד דבר מלבדי לכן היכולת להודות (בדבר או על דבר), היא חלק מהענווה. ההודיה על האמת (התורה שזה החיבור לבורא בעצם) מתוך ענווה והכנעת הרצון לעצמי, הגשמי מביאה אותנו להשתוות: "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", לראות שווה עם הבורא, לראות בהרמוניה. כל דבר שאינו גילוי אהבה, הינו למעשה התבוננות לא נכונה שלנו על דבר, או פעולה לא נכונה שלנו (כשיש כעס לא ראינו נכון, כשיש פחד/חרדה, לא ראינו נכון, כשאנחנו מרגישים שפוגעים בנו, לא ראינו נכון, כשאנחנו בסבל, לא ראינו נכון, כשכואב לנו, לא ראינו נכון כשאנחנו חולים, לא ראינו נכון, כשחותכים אותנו בכביש או דוחפים אותנו בתור – לא ראינו נכון וכו' וכו' וכו').
שאלות מנחות:
"אם ברצונך למנוע רגש התנשאות שעלול לנבוע מחמלה, עליך להפעיל את מידת הענווה וההכנעה שבקרבך. מידה זו תביא אותך להכרה שהעובדה שאתה זה שמעניק וחומל, אינה בהכרח מוכיחה שאתה גם טוב יותר מהמקבל. עליך להכיר טובה לבורא שהעניק לך את הזכות והאפשרות לתת, בכך תמנע מעצמך רגשות גאווה. האם אני נחשב בעיני נעלה יותר מכיון שאני חומל? האם אני מזלזל באותם אלו שזקוקים לעזרתי? האם אני מכיר טובה לה' שנתן לי אפשרות לעזור לאחרים?
האתגר היומי: השתדל לגלות חמלה ולהעניק מבלי לגלות זהותך, ובלי טובת הנאה או תמורה כלשהיא." (כאן)
קצת מהתשובות/מחשבות שלי:
לפני שנתיים, נשברה לי כוס, ולמרות שאספתי ביסודיות את כל השברים, גם אחרי 3 שבועות נקרו בדרכי עוד שברים ותהיתי לי, כי כך זה גם בעבודה הפנימית: אתה חושב שסיימת שלב ביסודיות ואז אתה מגלה עוד כמה זנבות. האגו מספר לנו סיפורים ולכן מעייף כי הוא מנפח דברים ומבזבז לנו אנרגיות ומרחיק אותנו מהאמת ולכן מתבזבזות אפילו יותר אנרגיות. כשאין בנו הכרת תודה, ההוד נהפך – דוה. שם אין תנועה, אין חיבור, אין חיים. אנחנו הופכים לעבדי האגו. נדרש מאיתנו לראות את הפנימיות שלנו, להתבונן בה ולהנהיג אותה. לשחרר דפוסים ישנים ואוטומטים של מחשבה שלא מאפשרת לנו התפתחות.
דייני. תודה על שנתן לי את הראייה (במידתי כל פעם) דייני, על הבהירות, על היכולת לתאר ולכתוב, על היכולת להרגיש את הדברים מבפנים, על הזכות לעמוד בפני הבחירה דייני, על הגבורה לבחור, על היכולת להשכין שלום בית מבפנים, על הנועם בהם הדברים מתקיימים דייני, על המקום (בתרתי משמע) – על לוח השחמט עליו מתרחש הכל, על הרשות להתנסות ולשחק בדברים כדי ללמוד אותם, על החמלה והיכולת לסלוח דייני, על שנתן לי את החיים לגלותם ולחוות אותם דייני, על המסוגלות להנהיג את הפנימיות והבהמתיות שבתוכי דייני, על הפאר ההוד, ההדר והמלכות של המערכת כולה דייני, על שנתן לי את העצמאות להיות אני בדרכי, בדרכו. על שנתן לי את הרשות להיות צינור. על השיעורים והברכות שקיבלתי, דייני, על האנשים ששם בדרכי, דייני, על שבטובו הראה לי את הסבל, דייני.
לפני שנה, אמרתי תודה על בחור אחד, אחד מהמישהו-ים שלי, הראשון למען האמת, שהכרתי. השנה מצטרפת תודה שנייה, כי זכיתי להכיר עוד מישהו מהמשפחה שלי. כשנסיים עם כל הרעשים הפנימיים, והגלים עלינו להקשיב לדממה: "וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה." (מלכים א' י"ט)
השנה, ראיתי מילוי חללים. כי הניחו אותנו בתוך הבית למען נכיר אותו מחדש, מזוויות חדשות ונמלא אותו בנוכחותנו. למה הכוונה? שנמלא כל חלל שקיים בבית שלנו בנוכחות שלנו, באור ובאהבה. הבית הוא גם הגוף, משכן הנפש וחלקי הנשמה. כשאנחנו מכניסים אור לכל החללים בתוכנו, נכנסת איתנו גם אהבה ושני אלו הרי הם המרפאים הכי גדולים שיש ומממשים יותר מהמהות שלנו.
מעניין שמילוי החללים והבית באור ואהבה הגיע בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לדורותיהם. כתבתי פה אתמול על להפוך את יום הזיכרון מאבל ליום טוב של שיכחה מתוך שלמדנו את השיעור בהצלחה והפצעים העלו ארוכה וזה חלק מהעיניין. לרפא. בתהליך הריפוי הזה עולים כל השדים, הכל צף ויוצא מהמחשכים לאור, כל הקשיים וכל הסבל, הרגשות הקשים, המחשבות המסרסות, השיפוטיות, הביקורתיות, האגו שמבוהל וחרד, אך יש לזכור כי זהו תהליך ניקוי וחשוב מאוד שנהיה בהכלה אליו. איך מכילים? עושים מקום. יש לנו יכולת התרחבות עד לאינסוף. אנו נעזרים בנשימה ובהתבוננות פנימה/בדבר ללא מילים, רק תמונות, ללא ביקורת וללא שיפוט, עם הרבה אהבה לעצמינו וחמלה, הן אלו שמאפשרות להרחיב את הכלי כך שיוכל להכיל. כשאנחנו מקבלים בצורה כזו חלקים בנו, אנחנו למעשה עושים שלום עם עצמנו ומחזירים הביתה חלקים שבנפרדות. כל אחד מאיתנו הוא חלק בפאזל הגדול וגם אנחנו פאזל בפני עצמו. הפאזל לעולם לא יהיה שלם אם יהיה חסר בו חלק, ולכן אנחנו נדרשים כעת לחבק חזרה פנימה את כל החלקים שלנו שבעטנו בהם, גירשנו אותם, התעלמנו מהם, התביישנו בהם, החבאנו, כעסנו, התעללנו בהם. הכל חלק מאותה ריקמה.
בגלל שהכל חלק מאותה ריקמה, כל דבר שאנחנו עושים משפיע על אחרים. ליתר דיוק effect and infect. הקורונה היא דבר שעובר בנינו, אנחנו יכולים לקבל אותה ממשהו שכלל אינו מודע שהעביר לנו אותה. המעברים האלו נורא חשובים.. מה ההשפעה שלי על אחרים? איך אני מושפעת מאחרים? צריך גם לקחת בחשבון את ההשפעה שאיננו מודעים לה. כשאני בתדר נמוך, אני מדביקה אחרים, כשאני בתדר גבוה אני משפיעה על אחרים. זה ההבדל… איך נשפיע ולא נדביק? נעשה שלום עם כל חלקי הפאזל שלנו, ונכיל בתוכנו את האור ואת האהבה הטהורים, נהפוך את עצמנו לצינור (כלי יכול להכיל קיבולת מסוימת אבל צינור יכול להעביר את האינסוף).
השיעור שלי? השיעור שלי זה לאהוב אותי יותר ולטפל בי טיפול יותר מסור, כמו להזין את הגוף יותר טוב, לא להכניס רעלים, לא לגוף ולא לנפש ולעשות מעשים קטנים של אהבה, כמו חיבוק, כמו קרני השמש, כמו לעשות לי טוב ונעים, כמו לנוח, כמו לא להעביד את עצמי בפרך, כמו להיות קשובה אליי ואל הרגשות שעולים, לחמול על החלקים, להשיב את כולם הביתה: "ושבו בנים לגבולם".
תודה, על כל הבריאה!
*נעזרתי ב: בידיעות כלליות מהמורה שלי ומר' נחמן מברסלב, ומהרב יובל הכהן אשורוב, ובמדריכים של חב"ד, שמלווים אותי גם השנה כפי שעשו בשנה שעברה. פוסט הקדמה כאן.
Deep Water Path: Public 