הספירה לשבוע זה: תפארת (יעקב), מרכז הגוף: לב, חזה ובטן.
הרמוניה, איזון, אחדות, גשר-חיבור, התבוננות נקייה: אמת.
לשמור את הידיעה הפנימית, האמת, לאורך זמן כך שתהיה הטבע שלנו כמו גם את החמלה, ההרמוניה והאיזון (ניצחיות התורה).
שאלות מנחות:
"חמלה לרגע אינה מתקבלת כאמיתית וכנה, אולי כוונתה רק להשקיט את מצפוני? האם החמלה שלי מתמשכת ועיקבית? האם ניתן לסמוך עליה או שהיא חולפת? היש בי היכולת לבטא את החמלה שלי גם כשאני טרוד או רק כשנוח לי? האם אני מוכן להאבק למען אדם אחר?
האתגר היומי: באמצע יום עמוס, מצא פנאי לאמר מילה טובה לאדם שזקוק לה. הגן על אדם שזקוק לאהדה גם אם בכך לא תרום קרנך." (כאן)
קצת מהתשובות/מחשבות שלי:
הנצח, משמעו התמדה, לקיים דבר יציב לאורך זמן כך שהוא הופך להיות הטבע שלנו, חלק מאיתנו ועל כן קנייננו. מהו אותו דבר שאנחנו מחזיקים בתוכנו לאורך הנצח? אני חושבת שזה את המהות שלנו, והחיבור ליקום בצורה הכי ישרה שיש. זה לשמור את האמת לנצח :- ) ואנחנו עושים את זה בכל פעם כשאנחנו מזכירים "זִכָּרון לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קדֶשׁ, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם" ומזכירים לעצמנו כי זה מתרחש "בְּאַהֲבָה וּבְרָצון".
לפני שנתיים כתבתי כאן על יום הזיכרון והנשיא רצה להקל את הכאב ולהעניק יום שיכחה להפסקה. הזיכרון הוא טוב כדי לזכור כיצד לא להגיע לאותם המקומות שוב, והשיכחה – כשלא בורחים אליה בתור מנגנון הגנה, היא למעשה מבריאה, היא משחררת אותנו מדבר שסיימנו את השיעור שלנו איתו. "וּבְעֵת רַחֲמִים, בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת" אני הכי מתענגת על רגעי השינוי, הרגעים האלו בהם האור הוא גדול והשמיים מתאחדים עם הארץ. בין השמשות, בין קודש לחול, ומאבל ליום טוב. למה אני כ"כ אוהבת את הזמנים האלו? כי הם מכילים את הכל: החושך והאור ביחד, השמחה והעצב ביחד, הקודש והחול – וזה השלם… הלוואי וכך נתבונן ביקום ובעצמנו תמיד. כשמחברים חזרה את הדעת לעץ, עושים שלום בין החלקים הנפרדים, ואז אפשר להתחבר ולהיות בהוויית עץ החיים: זה לראות את העולם בשלום כשלם, ולא בנפרדות של הדעת טוב ורע.
לפני שנה, בשביעי של פסח, הייתי ברקיע השביעי. הפעם הראשונה בה נחלקו המים, היה ביום השני לבריאת העולם (בראשית א'): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם. ז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן." אח"כ מה שקרה הוא: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה; וַיְהִי-כֵן." (שם), כלומר המים היו צריכים להזיז את עצמם כדי שתתגלה היבשה (כפי שאנחנו עושים מקום כדי להיות בזוגיות). אח"כ, בתקופת נח והמבול שמילא את הארץ והשמיד את מה שהיה, כדי לתקן, להתחיל מהתחלה. ואז אירוע חציית ים סוף ביציאת מצריים: נבקעו המים בפעם השנייה (מהבריאה), ובני ישראל עברו בחרבה בין קירות של מים, 12 שבילים, לא בתוך סערות הנפש והרגש, אלא במעבר מבטחים.
השנה, איני יכולה להימנע מלחבר הכל: הפעם, המים הם פנימיים, המבול הוא מבפנים, מנקה הכל לטובת משהו אחר, ישר ונכון. הלימוד של שנה שעברה היה שאפשר לשרוד את סערות ומחשכי הרגש ולעבור בבטחה בחורבה. סערות הרגש נובעות מהמחשבות. יש לנו מלחמת גוג ומגוג בתוך הראש, מלחמה של הגיגים… שנעים בין חושך לאור, בין פחד וחוסר אונים לביטחון, בין ידיעות חיצוניות לפנימיות והרשימה ארוכה. כשאני מתבוננת מהנקודה הזו, על איך שנבנו השנים האחרונות, אני לא יכולה שלא להתפעם בכל תא בגופי ומתוך כל החללים שבתוכם, החומר עם האין חומר. נקודת המבט של השנה, מאפשרת לי להתבונן "אחורה" אל תוך כל ההיסטוריה עד לבריאה, ובו זמנית גם "קדימה" כי אני רואה איך הדברים מתפתחים, וזה לראות מקצה עולם ועד קצהו. מזה אם לא הנצח? בצורה הכי מאוזנת שיש, מחוץ לזמן :- )
השנה, אני מרגישה כי ההתכנסות הפנימית של החורף התרחשה בנו באביב וכי היום, היום היה היום הראשון שחשתי בתוכי רצון עז לצאת ולהיות בתוך קרני השמש. אני חושבת שהיום הרבה אנשים יצאו החוצה. התקופה האחרונה הביאה אותנו לאיפוס, ממנו אפשר לבצע את השינויים הנדרשים. זו נקודת השינוי… נצח שבתפארת.
*נעזרתי ב: בידיעות כלליות מהמורה שלי ומר' נחמן מברסלב, ומהרב יובל הכהן אשורוב, ובמדריכים של חב"ד, שמלווים אותי גם השנה כפי שעשו בשנה שעברה. פוסט הקדמה כאן.
Deep Water Path: Public 