ספרנו הערב: 17.
הספירה לשבוע זה: תפארת (יעקב), מרכז הגוף: לב, חזה ובטן.
הרמוניה, איזון, אחדות, גשר-חיבור, התבוננות נקייה: אמת.
העמקה של הדברים: האמת שבאמת, ההרמוניה שבהרמוניה, ההתבוננות שבהתבוננות, האחדות שבאחדות, החמלה שבחמלה, תורה שבתורה.. הגילוי שבגילוי. זה להיכנס פנימה אל הלב, באמת. בכנות. להתבונן בלי ביקורת או שיפוט, אפילו בלי מילים. להתבונן ולחמול. פעולות קטנות של אהבה אמיתית כלפי עצמנו. איך נדע שהיא אמיתית? כשהלב שלנו יתרחב עוד טיפה וירווה נחת.
שאלות מנחות:
"חמלה אמיתית אינה מוגבלת. היא אינה ביטוי נוסף של צרכיך אשר מוגדרים ע"י נקודת ראייתך המוגבלת. חמלה מושגת על ידי ביטול האני והעמדת עצמך במקומו של השני. האם אני עומד בתנאים הנ"ל? אם לא, מדוע? האם אני מצליח לבטא ולממש את רגש החמלה וההזדהות שבליבי? אם לא, מה חוסם בעדי מלממש זאת? האם חמלתי היא תוצאה של רגשי אשמה יותר מאשר הזדהות אמיתית? האם אני חומל בגלל שאני מרגיש מחוייב? האם חמלתי היא תוצאה של הרגל או שאני מצליח באמת ליישם, לבחון, ולזכך את חמלתי תוך שאני מבחין במגבלותיי הפנימיות והחיצוניות כאחד?
האתגר היומי: השתדל להביע חמלתך לאדם איתו התנהגת בנוקשות, תוך יציאה ממגבלותיך הקודמות." (כאן)
קצת מהתשובות/מחשבות שלי:
בכל שנה שעוברת, אני שמה לב שהחמלה מתגברת, אהבה והערכה ואפילו "כל הכבוד" מידי פעם, על דברים. זה מתחיל מפעולות קטנות של אהבה.
כשאנחנו מצליחים לפעול בניגוד לאוטומט שלנו בניגוד לטבע שלנו, אנחנו מתגדלים. לפעמים, המציאות כבר שונה, ואנחנו עדיין מחזיקים אמונה שגויה, כמו שצריך להלחם על דברים – כשהם מגיעים מעצמם ככל שאנחנו מרפים מהם. מצאתי עצמי כותבת לחבר: "תתבונן בצורך שלך להציל ובצורך שלך להלחם" (כשאני חושבת בראש, שלא צריך לעשות את שני אלו.. רק להיות) והמשפט הזה תפס אותי, כי אני בעצמי צריכה לעבוד על אותו הדבר. הרבה מהדברים היום מסתדרים, מגיעים, מתיישרים – במיוחד כשאני מצליחה לא להתערב בהם, אבל בשכל, עד כה, החזקתי אמונה שצריך להיאבק ולהלחם כדי להשיג מה שבאמת צריך ולגונן על אנשים סביבי. השיעור כבר מונח לפניי: ככל שאני מרפה, הדברים מגיעים בקלות יותר. המציאות שלי כבר השתנתה, עכשיו צריך לשחרר את האמונה הזו מהראש, כי זה כבר לא ככה. אני עדיין מחזיקה את האמונה הזו בראש.. משחררת כעת. זה מעניין, לפעול בניגוד לאינסטינקט, לטבע שהיה בי. אני חושבת שהבנתי כרגע משהו נורא חשוב, ברובד עמוק.
ה"לא" שלי השתפר. לאנשים, לעצמי, בכלל. אולי אפילו יש מקום לחזור ולהתרכך כדי באמת להגיע למקום האיזון בין נתינה לגבול שלה. אני הרבה יותר אומרת את האמת שלי, בלי לפחד ובלי שזה יאיים עליי ואני חושבת שעכשיו צריך לעדן קצת, את הדברים ולתת יותר מקום ל-לראות את האחר. להיות יותר קשובה, ל-כמה, מה, ולמי ואיך ומתי.
ההסתרה, מחליפה עצמה בגילוי פנים. גילוי הפנים הוא גילוי האמת, גילוי הלב. הראייה, ההתבוננות והבינה, מגלים לנו שכל מה שרצינו – כבר קיים בחיינו. זה זמן טוב לבחון מחדש את הרצונות ולקיים את השינוי כעת, כדי שמחר יהיה לנו יותר נכון וטוב. זה מעניין שדווקא אתמול ראיתי איך ההסתרה מחליפה עצמה בגילוי הפנים וזה של היום, גילוי הפנים. הספירה הקדימה לי.. ככל שאני מתבוננת במציאות שלי בעיניים אחרות, אני מגלה שבעצם עיקר הדברים שרציתי, כבר אצלי, מוגשמים.. אני חיה אותם כאן ועכשיו. ונשאלת השאלה, מה הדבר הבא להתגשם. מה הרצון – ואני עונה לעצמי בית, בן זוג ומימוש מלא ושלם של עצמי. וזה תמיד מגיע ככה ביחד כמקשה, כאילו לא יכולה להפריד.. מה יותר חשוב לך? כולם. אני חושבת שכתבתי את זה פעם, כי הדבר המושך ביותר, הוא אדם שיודע את עצמו, ונמצא באיזון, ומחובר תמיד ומשפיע שפע. זה אדם חופשי, כי אינך יכול להשפיע עליו. הוא יבחר להתחבר מתוך האיזון הזה כשירגיש שזה מחזק ומדייק לו את האיזון והחיבור שלו כשהוא מוכן לעשות את זה מחוץ לעצמו, אז יתחבר וזו תהפוך להיות עבודה הדדית/זוגית.
אני מודה על כל הברכות והשיעורים שלי, מכל ליבי ולמי שמלווה אותי.
*נעזרתי ב: בידיעות כלליות מהמורה שלי ומר' נחמן מברסלב, ומהרב יובל הכהן אשורוב, ובמדריכים של חב"ד, שמלווים אותי גם השנה כפי שעשו בשנה שעברה. פוסט הקדמה כאן.
Deep Water Path: Public 