הערב ספרנו: 16.
הספירה לשבוע זה: תפארת (יעקב), מרכז הגוף: לב, חזה ובטן.
הרמוניה, איזון, אחדות, גשר-חיבור, התבוננות נקייה: אמת.
התגברות על הרצון שלנו, התגברות על קושי, לא רק מה שרוצים אלא גם מה שצריך, כי באיזון ביניהם נמצאת האמת. ההנאה מההתגברות.
שאלות מנחות:
"עליך לבקר ולמקד את חמלתך בכדי לבטאה בצורה היעילה והבריאה ביותר. פעל בשיקול דעת הן כלפי השני והן במידת חמלתך. עליך להבחין מתי לפעול מתוך חמלה ומתי יש להימנע או להגביל אותה. משמעת תעזור לך להכיר בעובדה שלעיתים הימנעות מחמלה היא היא החמלה האמיתית, כיון שחמלה אינה ביטוי לצרכי החומל אלא לצרכי המקבל.
האם אני מגלה חמלה לזרים יותר מאשר לקרובים אלי? אם כן, מדוע? האם חמלתי נובעת מרגשות אשם? האם חמלתי לאחרים היא על חשבון צרכי האישיים? האם להיפך, חמלתי למשפחתי ולקרובי מאפילה על צרכי אחרים? האם אני נדחף לחמלה בחוסר זהירות? האם אני מעריך נכונה את מידת החמלה הנחוצה למצב נתון? האם אני מעניק הרבה מדי או פחות מדי? האם אחרים מנצלים את טבעי החומל? האם קורה שמתוך חמלתי אני מסייע לאחר בפעולות מזיקות?
האתגר היומי: השתדל להביע חמלה באופן בונה כדי לענות על צרכיו המיוחדים של המקבל." (כאן)
קצת מהתשובות/מחשבות שלי:
לפני שנתיים כתבתי פה על האשמה שאני חשה כלפי המשפחה שלי, וכלפיי על שעזבתי אותם ועל כי איני יכולה לעזור להם, ועל כך שהוצאתי עצמי משם ועל זה שאני חיה ושמחה וטוב לי. כעס על חוסר היכולת שלהם להירפא, על כך שלא לימדו אותי, כעס על הסבל שלהם ועל חוסר האונים והחולשה. כעסתי על האפילה שבתוכי שחשבתי שהיא תוצר של כל הנ"ל. כתבתי שם שרק נס מחוץ לטבע יוכל לעזור להם אבל אולי כך בדיוק צריך? הזדמנות לאפשר את הנס? ואולי דרך הדברים מתקיימת ההתפתחות שלהם בדרכים שאני לא מבינה, אבל כך נכון ומדוייק להם? היום זה מרגיש כל כך אחרת.. זה נראה כל כך רחוק.
בגילוי פנים. הוא בי ומקיים אותי ואני בו ומקיימת אותו: "וִיהִי, נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ: וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, כּוֹנְנָה עָלֵינוּ; וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, כּוֹנְנֵהוּ." (תהילים צ' י"ז). "יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. " (במדבר ו, כה') – זה מתחבר לי, וגם "שִׁוִּיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד:" (תהילים טז, ח'), "וְדִבֶּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה פָּנִים אֶל-פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ;"… "וַיֹּאמֶר יְהוָה, הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי; וְנִצַּבְתָּ, עַל-הַצּוּר. כב וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי, וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר; וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ, עַד-עָבְרִי. כג וַהֲסִרֹתִי, אֶת-כַּפִּי, וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ." (שמות לג').
לפני שנה, התחדש הצוות בעבודה (ומאז התחדש כפליים) והחמלה שלי מצאה את גבולה.
השנה, נשארתי עם גילוי הפנים. גילוי הפנים מגיע אחרי הסתר הפנים, ההסתרה שבתוך ההסתרה.. כששורדים את השלב הזה, הדברים מתחילים להתגלות אט אט ואז הרבה הרבה, ואז האור כל כך טוב שאתה מתמכר אליו ורק רוצה עוד ממנו וכל דבר אחר נראה לך ביזבוז זמן ולא ראוי. השנה, אני תוהה לעצמי בשביל מה אני בכלל צריכה זוגיות, אם זכיתי לדבר הזה. אולי אלוהים פשוט רוצה אותי כל כולי לעצמו. מה יכול להיות יותר טוב מזה?? אני לא חושבת שקיים בעולם משהו יותר טוב מזה. כל שמתחשק לי לפעמים לעשות הוא להנמיך את הראש שלי ולהודות בכל אינסופיותו של הלב שלי לבורא.
היום התקלחתי. התלתלים הסתדרו יפה היום, גם הפרצוף שלי, גם העיניים שלי, והאצבעות, והציפורניים צריכות שאקצץ אותן שוב. יש ערבים שאני סופרת, והקול שלי נעלם כי אני בוכה ויש בי צער, יש ערבים שאני סופרת, ונעלם לי הקול כי אני דומעת כי כל הגוף שלי מלא אור, כמו גם הגרון, ונעתקות לי המילים. יש ערבים שאני סופרת, והגוף שלי נע ורוקד כי אני שמחה. בכל המקרים הספירה עומדת. כך השנה, כך שנה שעברה, כך לפני שנתיים, כך לפני 3 שנים מתוך הלילה הכי קשה בחיי, בו הייתי במיון עם אח שלי אחרי שהעירו אותו מתרדמה של 21 יום – אותו ליל סדר, שאבא בא בארבע שלפנות בוקר, והציל אותי, וחזרתי לביתי בשבע וישבתי לעשות ליל סדר בבוקר אחרי יום קשה של הכנות לחג, בלי מנוחה, ואחרי הלילה הכי קשה כשנישמתי פרחה, היה בוקר ליל סדר, כי התעקשתי בכל כוחי לא לוותר עליו כי הוא היה בעמקי נישמתי. אני חושבת שנרדמתי דיי בהתחלה, על השולחן, על ההגדה והשלמתי אותו בצהריים כשהתעוררתי, ועוד פעם בפסח שני, רק ליתר ביטחון ולשם התענוג עצמו. אני נזכרת בזה, ובאבא ובאח שלי ובכל האנשים שהיו בי"ח ואח"כ בשיקום, ותמכו, וזרקו משפט או מבט. אני זוכרת את החיטוי, והבידוד, והחלוק והכפפות – לא היה אכפת לי מהם בכלל. והיום.. המסיכת פנים מפריעה לי מאוד, כי פורים נגמר וזה לא מצחיק בכלל. אחרי חודש וחצי, אנשים עדיין לא חסרים לי, אבל כואב לי על הבעתה שיש להם אחד מהשני. הריחוק המנדה הזה.
אז מה עשיתי חודש וחצי?
אני לא באמת יודעת, לא הייתי בתוך הזמן. הגשמתי חלום של מנוחה, רק לא בתאילנד ולא בסרי לנקה. אני זוכרת יום לפני שהסתגרנו, שהייתי בנהיגה ונבקע קול ריפוי וחמלה מתוכי, בתוך מנגינה, ככה, שעתיים, בחוזקה כי זה היה צריך להגיע לכל קצוות הכדור, עד שנחרך לי הגרון ונגמר לי הקול. אני זוכרת שהשתתפתי במדיטציה בינלאומית והרגשתי שסוף סוף אני עושה מה שתמיד ידעתי שכך צריך להיות בעולם, ואני חלק מזה הפעם. היתה לי תחושת אחדות חוצת יבשות, ימים ויקומים. אני זוכרת שניקיתי קצת, וכיבסתי הרבה, אפילו גיהצתי את הוילונות לפני פסח. הוספתי עוד 2 בקבוקים כחולים לאוסף המואר. אני זוכרת שהיתה לי עבודת יום (תודה לאל) ואז העבודה האמיתית שלי, בערב, בהתמסרות ואהבה עם האור. אני זוכרת שהתבוננתי בבקרים, בגרעין לימון שנרקב בעציץ בחשכת האדמה ויצא ממנו נבט, שלב אחר שלב מתגבהה אל האור, יום אחרי יום ישבתי לידו הסתכלתי עליו, עד שיצאו לו 5 עלים גדולים ועוד 6 נבטים. אני זוכרת ששכבתי על הרצפה בתוך קרני השמש כל בוקר, לפעמים, עירומה. אני זוכרת שעות של בוקר שהקשבתי לציפורים ובהיתי בעלים הירוקים של העצים בחלון. אני זוכרת שעשיתי אהבה עם השקט והדממה של שש בבוקר. אני זוכרת שראיתי שמיים כחולים ובכל מיני צבעים. אני יודעת שהיו שקיעות מהממות שלא ראיתי בגלל הביניינים. אני זוכרת שבסוף הצלחתי למצוא את כל עשרת הפירורים למרות שלקח לי שעה למצוא את השניים האחרונים… ושבמקום ביצה, שמתי בצלחת הסדר חלוק אבן לבן שלא בהלצה, לסמל את העבודה הקשה בחומר ולבנים. אני גם זוכרת ירח מיוחד אחד שהיה לו אור אחר, בליל הסדר. אני גם זוכרת שסבתא רצתה לבוא אליי, והיתה איתי גם כשחשבתי שאיבדתי את האפיקומן (בסוף הוא נמצא). אני זוכרת גם שיצאתי ממצריים וגם שחציתי את ים סוף וכשחשבתי שהשביעי הוא השיא, השכינה גילתה לי את השמיני. בשמיני, מחוץ לטבע, בתוך האינסוף, יש שמחה מאוד מאוד גדולה. ליטפתי את המיתרים של הגיטרה והתעמקתי בחיבור שלי עם יובל הכהן אשרוב וההרצאות שלו שנמזגות הישר אל תוך כלי נישמתי.
אני זוכרת שערב שישי אחד הגשמתי חלום ולמדתי לרקוד ריקוד הודי שמח בחשיכה לאור הנרות. בצהריים אחד, עשיתי פיקניק בסלון על השטיח בסיגנון יפני. אני זוכרת שיש 17-20 צעדים מקצה הבית לקצה השני (תלוי באיזה יום סופרים). אני זוכרת הרבה דמעות של אור שנשפכו לי מהעיניים. אני זוכרת לילה אחד של בעתה כשחשבתי שזה סוף העולם כי אנשים שיחררו אנרגיות בחוץ בצורה קשה. אני זוכרת שיצאתי לזרוק זבל פעם בשבוע והתענגתי על כל צעד שהגוף שלי עשה. אני זוכרת שעשיתי תרגילים על הרצפה, כאלו שהגוף שלי רצה לעשות, בקצב שהיה לו תענוג. אני גם זוכרת שנתפסו לי שרירים בבטן מרוב כפיפות, ואני גם זוכרת שקפצתי על כדור ירוק. אני זוכרת שיחת וידאו אחת עם אבא שבה ניתחנו ביחד עכבר (של המחשב), ושסידרתי מחדש את כל המגנטים על המקרר. אני זוכרת שעשיתי משלוחים מהסופר ושקיבלתי מרכך שיער במקום מרכך כביסה. אני גם זוכרת תמונה שצילמתי ובה האורות של הקשת כולם על חלוק אבן לבן, אני גם זוכרת שאכלתי הרבה לימונים, ושמדדתי חום לפעמים ושהלחם הגיע שבוע אחרי שפסח כבר נגמר. אני זוכרת ש-כאן התמסרתי. ואני גם זוכרת שחיבקתי אותי הרבה.
שבת שלום, וחודש מבורך וטוב!
*נעזרתי ב: בידיעות כלליות מהמורה שלי ומר' נחמן מברסלב, ומהרב יובל הכהן אשורוב, ובמדריכים של חב"ד, שמלווים אותי גם השנה כפי שעשו בשנה שעברה. פוסט הקדמה כאן.
Deep Water Path: Public 