ספרנו הערב: 9.
הספירה לשבוע זה: גבורה (יצחק), יד שמאל.
גבולות, דין/פחד, התגברות, ביקורת, יראה.
ספירה שבתוך עצמה היא אינט
ספירה שבתוך עצמה היא אינטנסיבית יותר, עמוקה ומאתגרת יותר כי אנחנו נפגשים חזיתית עם הדבר עצמו. המשימות העיקריות הן להתגבר על היצר, על הקנאה (במה שיש לאחר), התאווה (לאוכל, סקס, רעלים) והגאווה (האגו, טובת עצמי בלבד, כעס, חוסר סבלנות), והעצבות. ספירה שבספירה, זו כניסה למקום עמוק ואינטימי יותר, ליבם של הדברים, המהות של המהות.
מהו הגבול של הגבול? זה המקום בו הגבול נגמר ומתחיל אין גבול. המקום בו מפסיקים לשים גבולות כי אין בהם צורך יותר. המקום בו מפעילים יכולות כמו חסד וחמלה שמרככות את הדין, משטיחות את הגבול ומרגיעות את הפחד, ומניחים לחוק היבש, מניחים לחומרה או לחילופין עוצרים בצורה חד משמעית. למעשה זה הקצה של הקצה.
שאלות מנחות:
"בחן את שליטתך בביקורתיות שבך. האם מידת הביקורת שלי נשלטת או מוגזמת? האם אני משליט משמעת מספקת בחיי ובפעולותי? האם אני מנצל את זמני כראוי? האם אני מקדיש בכל יום די זמן למחשבה על הישגי ותוכניותי? מדוע אני נתקל בקשיים בכל הקשור למידת הביקורת שבי, ומה ביכולתי לפעול כדי לפותרם?
האתגר היומי: ערוך תוכנית מפורטת למשך היום. בסופו, בדוק אם אכן עמדת בכך." (כאן)
קצת מהתשובות/מחשבות שלי:
להתנער ולהשתחרר.
עבר חודש מאז אני כלואה בבית עקב הקורונה (הנה כתבתי את המילה הזו פה), שמקרינה על כל היקום כולו כרגע ובאה ללמד אותנו להיות בחיבור פנימי לנשמה שלנו ולהקרין אותה החוצה, לאהוב להאיר לרפא. אני ממש לא יוצאת. בכלל, פעם בשבוע לזרוק זבל וזהו. עושה משלוחים מהסופר. היום אחרי שבוע של פסח, ומצות, הזמנתי לחם, אבל הוא לא הגיע. חיכיתי לו והוא לא בא (כמו גם חצי מההזמנה), ובהתחלה כעסתי, והתאכזבתי אולי אפילו בכיתי קצת תסכול אחרי חודש.. גם כי כל החשובים לי שותקים כבר תקופה ארוכה. אלו, מתי מעט שאני כן מדברת איתם. ואז חשבתי על מי אני כועסת, על השליח? על המלקט? על השקט? הוא עשה כמיטב יכולתו. עליי לומר לו ולשליח תודה על מה שכן אספו וכן הביאו לי.. ואז הבנתי כי זה כלל לא מהם. לא קיבלתי לחם כי מישהו עדיין רוצה שאשאר בתוך פסח. המתי מעט שותקים כי כך רוצים מהם. אני לא יודעת למה, אבל זה מה שגרם לי לקבל ולהפסיק לכעוס ולילל כמו ילדה קטנה. השקט סביבי, מאפשר לי להיות יותר אני, ולשמור על תדר גבוה לטובת היקום כולו. תודה על השקט ותודה על כך שאין לי הסחות דעת, וגם תודה על כך שאני בחברה ממש ממש טובה, ולא לבד אפעם.
הערב אני ממש שמחה. פתאום. אחרי כמה שבועות שאמנם התרגשתי מאוד ונכון שזה היה סוג של שמחה אבל.. הערב אפילו הגוף שלי שמח שהוא למד קצת לרקוד ריקודים הודיים. זו הזדמנות טובה ללמוד כל מה שרציתי ולא היה לי זמן, כמו גם לנקות אבק מהגיטרה וקצת להצליל אותה וגם לקרוא עוד בסיפור יציאת מצריים וקריעת ים סוף.
אני גם רוצה לספר שהספירה הזו היא עוגן מאוד חשוב בחיים שלי והיא נאספת משנה לשנה. שמתי לב ששנה שעברה הגיעו המון אורות כמעט מידי יום, אורות עצומים והבנות עמוקות מאוד שהם מאירים עדיין באור מאוד חזק וכנראה עוד יאירו שנים קדימה כל פעם כשאקרא פה. מעבר לזה, הספירה היא כמו תמונות קפואות בזמן וזה מאפשר לי התבוננות מרחבית על דברים, בכמה מימדים. לא רק היכן הייתי והיכן אני היום, זה מעבר לזה, זה נע בזמן. יש פתאום שיח פנימי ביני לביני שהוא מחוץ לזמן. אני כותבת פה ביחס לשנה שעברה כפי שעשיתי גם בשנים הקודמות אך השנה, אני גם כותבת לעתיד שלי כאילו חלק ממני כבר שם. השינוי הנוסף שיש השנה הוא שאני יותר מדייקת דברים בפתיח. כבר פחות מחוייבת למקום ממנו העתקתי דברים ויותר מדייקת את הדיוקים שלי. כן התווספו לינקים לדברי הרב סטבסקי. השנה גם יש בי קצת עצב על כך שלא קוראים פה, גם לא שם אבל למדתי היום שעצם הכתיבה עצמה עושה את מה שצריך להיעשות ולצאת ממני. ואם כרגע זה לא מגיע לבני אדם, זה בסדר, כי המעשה נעשה וזה מה שחשוב. זה יצא ממני ויש לזה גלים בעולם. אולי אני צריכה לשתוק קצת, וליהנות בעצמי מהאורות של שנה שעברה. לרוב אני עומדת נפעמת כי אני לא זוכרת שאני כתבתי. זה נכתב מעצמו.. רק עובר דרכי.
*נעזרתי ב: בידיעות כלליות מהמורה שלי ומר' נחמן מברסלב, ומהרב יובל הכהן אשורוב, ובמדריכים של חב"ד, שמלווים אותי גם השנה כפי שעשו בשנה שעברה.
Deep Water Path: Public 