6 יסוד שבחסד

ספרנו הערב: 6.

הספירה לשבוע זה: חסד (אברהם)

אהבה, נתינה, חסד.

יסוד שבחסד.

יסוד האהבה והנתינה עליו עומד העולם ומהם הוא נברא. הצינור דרכו רעיון הופך למעשה ונעשה קיים בעולם. היסוד הוא מוליך, כמו עמוד שדרה, שמעביר את השפע והאינסוף ועל כן כשזה קורה תדיר, גם מחבר בין שמים לארץ, בין הפיזי לרוחני.

העברת הזרע מהזיכרי לנקבי (בספירה הבאה, מלכות): לזרוע את הרעיון/הריון, לתת לו את הזמן והתנאים שהוא זקוק להם ולאפשר לו לצמוח מהאדמה: לצאת מהחשיכה לאור כלפי מעלה.

שאלות מנחות:

"אהבה נצחית מחייבת התקשרות. ההתקשרות יוצרת הרגשת אחדות וממשת את האהבה שנבנתה במאמץ משותף. אהבה נצחית דורשת קשר אישי, קירבה וידידות ממנה נהנים שני הצדדים. התקשרות אמיתית נושאת פרות.

האתגר היומי: השתדל ליצור דבר בונה בשתוף של אדם אהוב עליך." (כאן)

לינק לשנה שעברה

קצת מהתשובות/מחשבות שלי:

אז ביחס לשנה שעברה היו לי הבנות חדשות השנה. למשל, פיענחתי את האותיות והמילים התלושות שמופיעות בספירה.. למשל היום "ו' איתנו צרורה". זו סוגיה שהציקה לי 4 שנים וידעתי איך לפענח אותה אבל לא התפניתי לעשות זאת.

אספתי את כל האותיות ואת כל המילים, ופשוט צריך לקרוא אותם בטור, ואז מבינים שאלו הפסוקים, הדגמה קצרה:

תהילים ס"ז

א  לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת, מִזְמוֹר שִׁיר.
ב  אֱלֹהִים, יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ;    יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה.
ג  לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ;    בְּכָל-גּוֹיִם, יְשׁוּעָתֶךָ.
ד  יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים:    יוֹדוּךָ, עַמִּים כֻּלָּם.
ה  יִשְׂמְחוּ וִירַנְּנוּ,    לְאֻמִּים:
כִּי-תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישֹׁר;    וּלְאֻמִּים, בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה.
ו  יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים:    יוֹדוּךָ, עַמִּים כֻּלָּם.
ז  אֶרֶץ, נָתְנָה יְבוּלָהּ;    יְבָרְכֵנוּ, אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ.
ח  יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים;    וְיִירְאוּ אוֹתוֹ, כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ.

הסוגיה השנייה שנפתרה השנה, לשם כך נתכנסנו הערב, לחציית ים סוף. כאמור היו לי גילויים גדולים על משמעות חציית ים סוף החל משנה שעברה דרך פרשות השבוע של השנה הזו, אי שם בחנוכה כשכתבתי בנושא. אבל משהו נשאר לא סגור:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם-אֲבֹתֶיךָ; וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא בָא-שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ.  יז וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם-הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם, וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת; וְאָמַר, בַּיּוֹם הַהוּא, הֲלֹא עַל כִּי-אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי, מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה.  יח וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, עַל כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר עָשָׂה:  כִּי פָנָה, אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים.  יט וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם:  לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד–בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.  כ כִּי-אֲבִיאֶנּוּ אֶל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו, זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, וְאָכַל וְשָׂבַע, וְדָשֵׁן; וּפָנָה אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבָדוּם, וְנִאֲצוּנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי.  כא וְהָיָה כִּי-תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד, כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ:  כִּי יָדַעְתִּי אֶת-יִצְרוֹ, אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם, בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי.  כב וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיְלַמְּדָהּ, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (דברים ל"א)

השירה הזו.. ידעתי שהשירה הזו היא מפתח מאוד חשוב אבל לא הבנתי לא איך ולא למה. ישנן 2 שירות. שירת הים, והשירה הזו ("דברים ל"ב: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה;  {ס}  וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי…."). חשבתי על כך רבות, למה השירה היא המפתח, מה כל כך חשוב בה. והתשובה הגיעה לפני דקות קטנות. השירה פשוט מאוד, היא מעל לדיבור…

מה הכוונה?

הדיבור שלנו נותן הוראות וציוויים, אמר ונעשה. השירה היא תדר אחר כי יש לה מנגינה. חבר מאוד קרוב אליי שלעיתים קורא מה שאני כותבת, הרבה פעמים אומר לי שזה כמו שירה של נבואה מה שאני כותבת. חשבתי שהוא מגזים, אבל הוא לא. לשירה יש איכות יותר גבוהה מזו של הדיבור כי היא מהדהדת את הדברים עצמם. השירה היא תדר גבוה יותר, מבריא ובורא בו זמנית. התשובה הזו ישבה לי מתחת לאף הרבה מאוד שנים ולא ראיתיה. תודה לבורא על שאני רואה כעת. המורה שלי.. היתה מרפאה אנשים בקול.. בקול שלה. היתה הוגה מילים מסוימות בשירה. בוודאי שזה קשור לשירת הים כי הויברציות של התדר של השירה מהדהדות הכי חזק במים, והרי כל הגוף שלנו עשוי מאותם המים וכך השירה למעשה מאחדת אותנו עם היקום כולו.

אם כך היא עושה מספר דברים בו זמנית: תדר גבוה, רפואה, ואחדות ואני מוסיפה גם אור ואהבה – את זה למדתי לפני חודשיים כשחזרתי מטיפול אצל הרופא שלי ובנהיגה חזרה, נבקע קול מתוך הגרון שלי שאמר תדרים של חמלה גדולה ליקום כולו, וריפוי גדול. קול זה לא יכול היה לבקוע אילולא היה בי האור, ואילולא המקור היה עין אהבה בליבי. כפי שנבקע הגרון, כך נבקע הערב ים סוף. יהיה סוף לדברים ותהיה התחלה. האוטומט יגיע אל קיצו, ותודעה חדשה כבר נולדה.

אלוהים יקר שלי, אני מודה לך על כל ההבנות האלו. על התשובות שמגיעות.. לרגע לא היה ל ספק, וידעתי כי הן תגענה. יש הבנות ויש אורות ואני חשה באהבה… אבל.. משהו. משהו, אלוהים יקר. משהו חסר שקט בתוכי. משהו אולי ציפה לאורות גדולים.. הם גדולים – אבל.. משהו. מגיעות הבנות ואני מתרגשת לכדי דמעות תכופות, אבל אני מרגישה מנותקת. אני לא יודעת למה. אני מרגישה שהראש שלי אטום וסגור, אני לא יודעת למה. אני מרגישה לאות גדולה בגוף, ואני לא רוצה לזוז בכלל, אני לא יודעת למה. תהיתי.. אם עולה בי רצון להשתחרר מהגוף – אבל זה גם לא זה כי אני כן רוצה עדיין לחיות בתוך הגוף שקיבלתי. אני יודעת שיש לי עוד מה לחוות איתו. אבל יש שם משהו שיושב בתוכי כבר 3 שבועות ואני לא יודעת לתת לו שם כי אני לא יודעת מהו. אני כותבת אבל אין לי מילים. אני שותקת ולא מדברת עם אנשים והקול כואב לי והגרון אינו כהרגלו, וקשה לי לשיר, ואני שמחה מאוד אבל גם קשה לי לשמוח. אני רוצה לחבק אבל אני מחובקת כל העת מתוך הגוף – מתוכי. משהו מחבק אותי כל הזמן מבפנים, מתחת לעור, מבפנים כלפי חוץ. אני לא מבינה את מכלול הדברים שאני חשה בהם. אני רק רוצה לחבק אותך כל הזמן ולהתמסר לחלוטין. אם יש איזה רצון שאני מזהה בתוכי, זה זה – להתמסר אליך לחלוטין (אבל אני לא יודעת איך לעזוב את העבודה שלי מבלי שיש לי משהו אחר אולי זה השיעור שתרצה ממני עכשיו, לעשות את הקפיצה הזו, אבל קשה לי. האמונה חזקה מאוד, אבל אני מפחדת לעשות את זה ושניהם מתנגשים בתוכי. אני מפחדת לשחרר אחיזה לחלוטין. אני זוכרת איך נחשון קפץ באומץ למים שהגיעו לו עד צוואר. אני גם רוצה להיות באומץ הזה כדי לקפוץ. אני תקועה שם בקצה המים).

אם תשאל אותי הערב מה הרצון שלי, אגיד לך שבן זוג ובית. חיים שלא אצטרך לשאוג לפרנסה, קצת רחוק מהעיר, קצת יותר בטבע, בית פתוח, שאנשים מגיעים אליו להתרפא ולשמוח. חיים של יצירה. עם קדרות, ומנגינה. אני רוצה לטייל בעולם ולבקר בכל המקדשים של קרני הבריאה. אני רוצה להאיר לאנשים. אני רוצה להכיר טוב ושפע שלא ידעתי שקיים. אני רוצה לשבת כל בוקר מול העצים והצמחים ולבהות בהם תחת השמש. אני רוצה להיות נטולת חובות. אני רוצה להיות בשמחה ובחיוך ולחיות חיים שיש בהם תשוקה והתפתחות, ויצירה ובריאה. אני רוצה גוף בריא במימדים שנכונים לו. אני רוצה שההורים שלי יחוו את זה איתי. אני רוצה לפגוש את כל ה 144 שלי במציאות, ביחד. אני רוצה שיהיה פיריון. אני רוצה עולם יותר נקי ובריא, חופשי ואוהב. אני רוצה דברים שאני עוד לא יודעת שאני רוצה אותם ושהם נכונים לי. כי בינתיים, כל מה שרציתי התקיים.. כמו לכתוב את היום, כמו להגיע לחצות ולדעת מה אני רוצה, כמו להיות מוכנה ולא האמנתי שאהיה אבל הנה – ברגע הזה זה מתרחש.

הסוגיה השלישית שנפתרה, היא ההבדל בין בקיעה להבדלה. ביום השני כאמור נבדלו המים, ובקריעת ים סוף, נבקעו המים. לבקוע – זו תנועה מבפנים החוצה, כמו שבקע מגרוני קול. ההבדלה, היא ימין ושמאל – כאילו באותו החומר ומחלקים אותו ימנה/שמאלה בעוד לבקוע – זה להוציא את הלב, לב ליבם של הדברים, המהות לאחר שנאספה, ונאגרה באנרגיה, אז היא בוקעת.. כמו צמח שבוקע מהאדמה ומרים ראש ניצני.

הכל מגיע לידי פיתרונות הערב. איכשהו ידעתי שכך יהיה הוא… התרגשתי לקראת זה משנה שעברה בזמן זה בדיוק. השנה, הספירות אינן בודדות, כלומר אני שמה לב שאני סופרת את ספירת היום, והיא מכילה את הספירות כולן כבר מההתחלה. אני רואה את זה מידי יום ביומו. היסוד שבחסד, של היום, מכיל בתוכו את כל האהבה, הענווה, התודה, הנצחיות, ההתמדה, והכל מחובר ביסוד, שהשנה הוא מתגלה בפניי כעמוד שדרה דרכו עובר הכל, מוליך בין השמיים לארץ, מהפיזי לרוחני.

כל המים נוזלים לי מהעיניים כל הזמן.. כמה פעמים ביום, לפרקי זמן קצרים. זה לילה של מים.. וכפי שכתבתי בשנה שעברה: בשמחת בית השואבה, בתוך קריעת ים סוף. מישהו כל הזמן נוגע לי בתוך הלב, אז יודעים לי מים מהעיניים. מישהו כל היום עוטף לי את כפות הידיים ומנשק אותן וסולח להן ומעריך אותן על כל מעשיהן. מישהו מעסה את הירכיים והרגליים שלי, ומודה להם על כל המקומות שהן לקחו אותי. מישהו כל הזמן מחבק אותי ומתענג על הצורה והרכות והחומריות של הגוף שלי. מישהו כל הזמן עוטף את כל הגוף שלי, מבחוץ ומבפנים בו זמנית. זה ככה לא מהיום, זה ככה כבר כמה שבועות. מעולם קודם לא הרגשתי כך בתוך הגוף שלי. מישהו שמח ומודה שיש לו אוכל בדיוק בכמות הנכונה. לא מעט מידי (גם אם בהתחלה חשבתי כך) ולא יותר מידי. כמו מן, במדבר. מישהו גם רוצה כל הזמן לעצום עיניים ולהתמסר.

*נעזרתי ב: בידיעות כלליות מהמורה שלי ומר' נחמן מברסלב, ומהרב יובל הכהן אשורוב, ובמדריכים של חב"ד, שמלווים אותי גם השנה כפי שעשו בשנה שעברה.