ספרנו הערב: 5.
הספירה לשבוע זה: חסד (אברהם)
אהבה, נתינה, חסד.
הודייה, על מה שנתברכתי בו, על מה שניתן לי, על מה/מי שמרפאים בתוכי, על הנתינה הזו, שניתנת בצורה טיבעית כל הזמן, מאת היקום, רק צריך לדעת לראות. להודות על גילוי האמת בפנינו, על מה שאנחנו מצליחים לראות ולהיות מודעים לו, על שגילה עינינו: "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ" (תהלים קיט, יח)
כשאנחנו מודים על משהו, אנחנו מאפשרים לעוד משהו מלבדנו להיכנס. יש בכך משום צמצום העצמי ומתוקף כך גם ענווה. להיות מסוגל להודות על הקיים, זה גם להצליח לראות מה קיים, לראות את הערך שבכך, כדי להוליד תודה מתוכנו. היכולת להודות על דבר, מאפשר רוח/רווח, עוד משהו מלבדי. ככל שאנו מודים יותר, אנחנו נעשים יותר מודעים לשפע שיש לנו.
הוד-דוה אם לא נדע להודות… לא נוכל לנוע, יהיה ניתוק, וניתוק משמעו העדר קיום… לכן אלו הם ההפכים.
שאלות מנחות:
"לעיתים אתה מוצא עצמך "כלוא" בתוך אהבתך מבלי יכולת לסלוח או לוותר לשני. הוד מכניסה את מידת הביטול באהבה ובכך מאפשרת לך להתעלות מעבר לעצמך, לסלוח או לוותר בשם האהבה, גם אם הנך משוכנע בצדקתך. אהבה מתוך עמדת גאוה אינה אמיתית.
שאלות לבחינה עצמית: האם אהבתי משפילה אותי? האם אני מודע לכך שהיכולת לאהוב מקורה במקום גבוה? האם העובדה שאני יודע שהאהבה מקורה בבורא מביאה אותי לביטול מוחלט מתוך הכרה בזכות הגדולה שנתנה לי – היכולת לאהוב? האם אני מודע לכך שבאמצעות האהבה אני מקבל יותר מאשר אני נותן? האם מודעות זו עוזרת לי להעריך יותר את השני?
האתגר היומי: הבלג על גאוותך והתפייס עם אדם אהוב אתו רבת." (כאן)
קצת מהתשובות שלי:
אני רוצה להגיד משהו על הנצח. הארעיות שאנו חשים בעולם ומתוקף זה פחד לאבד, או למות, הוא מנקודת המבט הנמוכה של האנוש שאנחנו, אלא שיש לנו גם חלק גבוה יותר ונישמתי, שיש לו תמונת על על הכל. כשאנחנו מתבוננים מנקודת המבט של הנשמה, הדברים נראים אחרים לחלוטין. ככל שנאמץ את נקודת המבט הנישמתית, כך נוכל להיות יותר בתוך הנצח ולהיות מסוגלים להכיל יותר ארעיות ושינויים בחיינו, כמו גם לשחרר אחיזות ואמונות לקויות. מעבר לזה, זה גם ביטול הרצון שלי, לטובת הרצון האלוהי (שהרי הוא יודע מהי הדרך הכי טובה עבורי להתפתחות, ומנקודת המבט שלי – אני לא רואה את זה, ולכן חשוב להסכים/לקבל כל מה שבא, כפי שבא, ולכן הכל בסופו של דבר הוא לטובה, כי הוא הרי משפיע רק שפע, זו אני הקטנה שלא תמיד רואה.. היום כבר רואה הרבה, וממש לא קטנה).
אז ביחס לשנה שעברה, שרירי הבטן התפתחו יפה מאז :- ) מה שעוד לא ידעתי באותו יום הוא שאכיר 2 אנשים שהם מה-מישהו-ים שלי… לראשונה בחיי (ועוד 2! לא אחד.. ) ממש מעבר לפינה. זה יפה להתבונן כך במבט על, על הדברים… זה תמיד יהיה בתוקף, שהיחיד שאינו עוזב אותי, הוא אלוהים שלי, שברא אותי להיות מי שאני. אני מוצאת כי בשבועות האחרונים יוצאות מליבי הרבה מאוד תודות, כל יום יש כמה וכמה תודות.. על מה שאני רואה, מה שאני מבינה, מה שאני חווה, ומה שמגיע לידי ידיעה ממש. אני מרגישה מאוד עטופה ובריפוי כל העת. אני מרגישה אהובה ויקרה מאוד. אני גם מרגישה שיורדים דברים מעל כתפיי ונעים לי השיחרור הזה מאוד וגם על כך אני מודה. במבט לאחור, אני לא רוצה שום דבר בצורה אחרת מלבד כפי שזה התרחש בפועל.
משנה שעברה בינתיים גם למדתי למה הדחייה היתה מתנה. מאז היו עוד 2 דחיות וגם הן – מתנה, אני כבר יודעת את זה. אני חושבת שאני נמצאת כעת כפסע מהגשמה של הרצונות העמוקים של הנשמה שלי, אני רק עוד לא יודעת עם מי ואיך זה יתרחש, אבל יודעת שזה יתרחש ממש בקרוב.
*נעזרתי ב: בידיעות כלליות מהמורה שלי ומר' נחמן מברסלב, ומהרב יובל הכהן אשורוב, ובמדריכים של חב"ד, שמלווים אותי גם השנה כפי שעשו בשנה שעברה.
Deep Water Path: Public 