ספרנו הערב: 3.
הספירה לשבוע זה: חסד (אברהם)
איזון של אהבה, נתינה, חסד.
תפארת היא האיזון שבין חסד לגבורה, משמע, האיזון שבנתינה ובאהבה. מנתינה אינסופית, ומאהבה אינסופית, לנ
תפארת היא האיזון שבין חסד לגבורה, קו האמצע (בין ימין לשמאל, בין קדימה לאחורה, ובין למעלה ולמטה. ממוקמת בחזה ובבטן, במרכז אמצע הגוף), משמע, האיזון שבנתינה ובאהבה. מדובר בנתינה ובאהבה מהלב הקשובות לצרכי האחר וקשובות גם לעצמנו.
הפאר של התפארת שבחסד, הוא היכולת לדייק לכדי איזון את הכל: לתת כמה שנכון לתת, לאהוב מתוך הלב, את הכל ולהיות מסוגל להעניק את האהבה הזו בצורה שתהיה נכונה למקבל, תלוי ביכולת הקבלה שלו, מבלי לשנות את כמות ואיכות האהבה שיש בתוכי. הפאר, הוא ביכולת לאזן ולראות את כל המערכת בפעולה, לא רק ביחס אליי, כי אם גם ביחס לאחר ולסביבה.
שאלות מנחות:
"לעיתים ניתנת אהבה על מנת לקבל אהבה כתמורה אך ברגע שאהבה נובעת מתוך חמלה (*), אף אם השני אינו ראוי לה, היא תנתן ללא כל צפיות. ההרמוניה שבאהבת הטוב ממזגת חסד עם גבורה וכוללת הזדהות וחמלה (*). תפארת היא נתינה גם לאלו שפגעו בך. האהבה מבוקרת מצד הגבורה שבה אך אעפ"כ היא חומלת (*).
האתגר היומי: הצע את עזרתך לאדם זר." (כאן)
(*) המדריך אינו מדויק. במקור זה היה "רחמים", זה צריך להיות חמלה.. חמלה מזהה את הרגש אבל לא מזדהה איתו. רחמים מנציחים מצב של עליון ותחתון, חמלה מכילה ומביאה לריפוי כי יש בה תנועה.
השאלות שאני שואלת את עצמי:
האם אני מצליחה לאזן את האהבה שבי והנתינה שבי, בתוך עצמי וכלפי אחרים? האם אני מזהה היכן לא מאוזן?
קצת מהתשובות ומהמחשבות שלי:
אנחנו כבר ביום השלישי, ולהפתעתי, אני דיי מתקשה להתחבר השנה. לא יודעת למה. מבחינת התבוננות, למדתי משהו מאוד חשוב על עצמי היום. למדתי שיש בתוכי אמונה כי אני חייבת לתת אהבה כדי לקבל אותה. האמונה הזו היא לא נכונה, כי ראוי אדם לקבל אהבה באשר הוא אדם. מה שעשיתי בפועל, הרעפתי אהבה על אנשים, בכמות לה אני זקוקה.. רוב האנשים לא יודעים בכלל להתמודד עם כמות כזו והם טועים לחשוב אותי "קלה" עבורם. יותר מזה, רוב החיים שלי חשתי שאיני ראויה שיאהבו אותי כלל. זה משתנה רק בשנתיים האחרונות. אני מודה לאלוהים שאני לבד בתקופה הזו, זו החברה שהכי נכונה לי כרגע – חברת עצמי. תשומת לב פנימה. להקשיב ללב שלי, ולגוף שלי, ולקצב שלו ולרצון שלו – בשקט. ממש ממש בשקט. לשמחתי הרבה, למרות שאני חיה בשכונת סלאמס, היה ועדיין רוב הזמן מאוד שקט. לפעמים אולי שקט מידי, כזה שגרם לי לחשוב שכל בני האדם מתו ונשארתי רק אני ביקום, וכשאצא מהבית, הכל יהיה ריק (כן, אני מודה שאלו חלק מהמחשבות שעולות לי).
לפני כמה שבועות, היה בוער בתוכי מאוד לפרוח, באביב, לפרוח, ולחבק שקדייה ורודה ולהתאהב, ולעבור מהדירה לבית שהוא שלי, ואל חיק זרועות של בן זוגי אבל כל זה.. אני לא באמת יודעת איפה כל זה. אני מרגישה כמו בתוך ענן או בתוך ערפל, ויש שם שקט, שקט טוב, ומתוח בו זמנית. אני מרגישה מנותקת כאמור, אולי זה מה שמקשה על הספירה השנה. אבל כך זה נכון כרגע. נכון לי להיות קצת במרחב שלי, ולמלא אותו. הכנות שלי לפעמים מפחידה אותי. גם ההבנות שלי. הרבה מהן מגיעות ברגע הכתיבה עצמה או ברגע שמישהו שואל אותי משהו ואני הרי חייבת לדעת הכל ולהסביר הכל.. אז מגיעות אליי תשובות מהבנה שלא ידעתי כלל שהבנתי, ואז אני מתבוננת על כך בפליאה והשתאות גדולים, בדיוק כפי שקורה לי כשאני קוראת את השנה שעברה. כנראה שכל המתרחש כעת, נועד לאיזון. זו מילת המפתח. כל אחד, והדבר שיאזן אותו כזה, מתוך ההפכים שיש בו/ה. לך, את – שתקראי אותי בעוד שנה… אני מקווה שניקית את האמונות המקולקלות והחלפת אותן באמונות חדשות טובות כמו: את ראויה להרגיש טוב עם עצמך מבפנים בכל זמן ובכל תנאי. ללמוד לאהוב אותי, ואת הגוף שקיבלתי, מתרחש כעת (כמו גם סליחה ממנו על כל מה שהעברתי אותו עד כה, שהצטרך להיות שם, לעמוד ולספוג כאב פיזי או הזנחה, או זילזול או רגשות קשים או מחשבות שליליות, ועמד בזה ועדיין ארח אותי בביתו).
השנה גם למדתי כי "וִיהִי, נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ– עָלֵינוּ: וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, כּוֹנְנָה עָלֵינוּ; וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, כּוֹנְנֵהוּ" (תהילים צ' י"ז) מופיע גם בחנוכה לאחר הדלקת הנרות (7 פעמים בכל יום), וגם בספירת העומר, ככה, מידי יום ממלא אותי בנועם הזה, הכי נועם בעולם.
*נעזרתי ב: בידיעות כלליות מהמורה שלי ומר' נחמן מברסלב, ומהרב יובל הכהן אשורוב, ובמדריכים של חב"ד, שמלווים אותי גם השנה כפי שעשו בשנה שעברה.
Deep Water Path: Public 