ספרנו הערב: 2.
הספירה לשבוע זה: חסד (אברהם)
אהבה, נתינה, חסד.
הגבול שבנתינה מאהבה.
עלינו לעיתים לצמצם את עצמנו על מנת שלא להטביע את האחר. לשים גבול לנתינה ולהשכיל לתת לאחר במידות הכלי שהוא (שלא יהיה חוסר ולא עודף).
שאלות מנחות:
"האם אהבתי מבוקרת? האם אחרים מנצלים אותי כאדם נותן? האם אני פוגע באחרים בכך שאני משמש להם כמשענת? האם אני פוגע בילדי בכך שמתוך אהבתי אני כופה עליהם מערכת ערכים מסוימת? האם אני ער לרגשות השני ולהתנהגותו? האם אני מתייחס לאדם אהוב רק כאל חלק ממני ומהצרכים שלי?
האתגר היומי: עזור לאחרים לפי התנאים שלהם… ולא לפי שלך. התייחס לצרכים האישיים שלהם גם אם הדבר כרוך במאמץ." (כאן)
קצת מהתשובות שלי:
אני קוראת את הדברים שהתרחשו לפני שנה, כמו שגם עשיתי אתמול, ואני לא יודעת מי כתב אותם. זה ממש ואוו, ומלמד אותי גבורה מהי, גם היום.
המציאות היום, היא שכול העולם יושב בבית סגור ומסוגר מזה מספר חודשים (אני, מאז 15.03.2020). אני כותבת את זה לעצמי שתקרא את זה בעוד שנה מהיום, כי אני יודעת בתוכי שנעבור את זה. כמו לפני שנה, כך גם עכשיו, מה שנראה חשיכה, עומד מאחוריו אור גדול, כי הם באים ביחד. לדבר יש את פני החשיכה שלו ויש לו את פני האור ולראות משהו בשלמות זה לראות מכל צדדיו. לשמחתי הרבה אני רואה הרבה טוב, הרבה אור, והרבה רפואה. אני חשה יותר חמלה כלפי עצמו ויותר אהבה למי שאני, למהות, ולגוף שמשכן את כל השאר כרגע. אני בהודייה גדולה על ההפסקה הזו מהחיים שאני מאוד זקוקה לה. הגוף שלי עדיין נח. עוד לא התאושש מכל השנים.
היו שנים בהם היה חשוב לי להתגבר על הכאב ודאגתי לחוש אותו שוב ושוב. היה נדמה לי שמשהו בזה מרפא אותי, או מלמד אותי איך לכאוב יותר טוב. המחשבות האלו עלו לי כשהתעוררתי באמצע הלילה האחרון. ראיתי את עצמי כואבת מאוד ומבקשת עוד. זה אפעם לא הספיק… לא הספיק לכפר על איזה דבר. לא הביא לסליחה. לכן זה גם חזר על עצמו ולא נפתר עד שפרצתי את המחזוריות הזו. רוב האנשים נשארים שם בתוך הלופ. אני לא יודעת במה זכיתי על כי הצלחתי לצאת ממנו. יש בי חלק גבוה, ששומר על האנוש שאני. רוב חיי חייתי בתוך האנוש הזה, ובשנתיים האחרונות אני מגלה יותר ויותר את החלק הגבוה, זה שנותן יד, זה שתמיד אוהב ומכיל וחומל לא משנה מה עשיתי. זה שיקבל אותי ואת הלימוד שלי ואת הקצב שלי כפי שהוא, זה שמוריד מעל כתפיי מעמסה שלקחתי על עצמי אי שם בחתילת החיים. להיוולד מחדש משמעו לפתוח את כל האופציות מחדש. אני יודעת דיי בוודאות כי אנחנו בתעלת לידה כרגע. אני לא יודעת כמה זמן תארך הלידה, אבל אני כן יודעת שהעולם שיהיה שם אח"כ, יהיה קצת יותר טוב וישתפר כל העת.
חשבתי הרבה מאוד שנים שיש לי שליחות עם בני אדם, שבאתי לעולם למענם, לעזור, להקל, להאיר כשאני כבר יודעת שהמשימה היא לעשות את כל אלו עבורי. להסכים, לתת לעצמי רשות לקבל מעצמי. אולי כל מה שצריך להיות הוא רק שאהיה. בשבועות האחרונים, מלבד העבודה, דיי הסתגרתי. אני כמעט לא מדברת, ועוד לא הסתנכרנתי עם הספירה השנה, אני עוד לא יודעת מה היא רוצה להיות. השנה, משום מה, אני לא כל כך יודעת איך לעבוד איתה.. השנה – הכל נשתנה. הכל נשתנה…
להתגבר, זה להיות בחלק הגבוה שנותן יד לאנוש ועוזר לו בפחדים, ולנקות מחשבות ורגשות שליליים. השנה, הכל אחרת.. הכל נשתנה. ככל שאני מצליחה להגן על עצמי ממחשבות ורגשות לא טובים, כן גוברת אהבתי לעצמי וכן פוחתים הפחדים ומתגבר האור. זה המנגנון, והרבה מאוד עזרה שמגיעה (אני לא יודעת איפה הייתי אילולא היתה עזרה גדולה מאוד).
גבורה שבחסד זה גם לדעת לצמצם את עצמי ולהאיר לאחר כפי הכלי שלו. להגביל את הנתינה והשפע שמא אטביע.
*נעזרתי ב: בידיעות כלליות מהמורה שלי ומר' נחמן מברסלב, ומהרב יובל הכהן אשורוב, ובמדריכים של חב"ד, שמלווים אותי גם השנה כפי שעשו בשנה שעברה.
Deep Water Path: Public 