לא אירע הרבה אבל אירע הרבה מאוד.
אני שכבתי על ספק כיסא ספק ספה, כאלו בצורת גל מרופד, כזה שממש כיף לגוף להתרווח עליו.
התנוחה.. התנוחה היתה מאותן תנוחות הכי נעימות בעולם, כאלו שהופכות אותך לדומם שלא רוצה להניע שום שריר, כי אין צורך.
התחושה.. התחושה היתה כזו שאתה לגמרי בתוך הגוף שלך, כי אתה חש כל משב רוח קליל, אתה חש את השמש מחממת את העור, אתה חש נמלה הולכת לידך, אתה חש את הכנפיים של הפרפר שמתקרב למרחב שלך ובאותה מידה שאתה נוכח בתוך הגוף – כך גם אינך שם בכלל. אתה ביקום אחר. אתה מחוץ לזמן ומחוץ למרחב כמו גם מחוץ לגוף.
חשבתי ששום דבר ואפחד לא יפר בי את השלווה הזו, אבל אז הוא רכן לעברי באיטיות של צב-בהילוך-מאוד-איטי, כל כך איטי שכמעט לא חשתי בו כלל, ואז באיטיות רבה אף יותר, הצמיד את השפתיים שלי לשלו ברכות מעודנת כל כך לנשיקת קסם. מהחיבור שנתהווה, הוא משך אותי משלוותי, אליו, בכח הנשיקה הכי עדינה בעולם.
התנועה הזו של שני הגופים, הרצון שהתעורר ושלף אותי משלוותי, מאוד הזכיר לי את תרגיל הטאי צ'י שתמיד הקסים אותי The Pushing Hands – כך בדיוק פעלו הכוחות.
תענוג,
חג שמח, מואר ומבורך, אהוב ליבי והיקום כולו.
Deep Water Path: Public 