פרשת כי תישא

כִּ֣י תִשָּׂ֞א אֶת־רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ לִפְקֻדֵיהֶם֒ וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ לַיהוָ֖ה בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם וְלֹא־יִהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם:

שמות ל'

בפרשה זו, אלוהים פוקד את העם, במחצית השקל (לא לספור, לספור כמו ספר, לשים גבול, והעם הוא אינסופי), מש מקבל את לוחות הברית הראשונים (שנכתבו באצבע אלוהים), העם הורג את חור (סבא של בצלאל שיכין את כל כלי המשכן בפרשה הבאה), שהתנגד לעגל, אהרון מסכים לבניית העגל, כי ידע שאם יסרב יהרגו גם אותו ואם יהרג כהן ישראל, לא תהיה תקומה לעם, משה יורד מההר ושובר את הלוחות הראשונים (כמו למטה כך למעלה: למטה העם שבר את הכלים, הכלים שלהם כבר לא יכולים לקבל את האור, היתה שבירה גדולה ועל כן משה שובר את הלוחות הראשונים) ושולח את הלויים להרוג כל מי שאף היתה לו מחשבה שאולי יש בעגל משהו.

מהו עגל הזהב?

עגל הזהב הוא הזהב שעם ישראל אסף ויצק אל תוך צורה לפי מה שהכיר ממצריים. זהב = זה הב! לא יכלו לחכות שמשה ירד מההר, נעלם להם גואלם ממצריים והם יוצקים עגל. עגל = עגול. יש תנועה של קו ישר (אור) ושל מעגל (מחזוריות של הטבע).

אין הדין נמתק אלא בשורשו = תיקון החטא באמצעות אותו הדבר (עשו עגל מזהב הופך למשכן וכלי קדושה בפרשה הבאה).

החזרה לשלמות: מחצית השקל. משה התקשה ב 3 דברים: המנורה, מחצית השקל והחודש – היה צריך להראות לו למה הכוונה. אלוהים הראה לו את מחצית השקל מתוך האש תחת כיסא הכבוד שלו. מחצית הנשמה שלנו נמצאת שם, ומחציתה אצלנו, ועלינו לעשות את החיבור כדי להגיע לנשמה שלמה, חיבור בין השמיים לארץ.

מה התקנה? הרי משה שבר את הלוחות הראשונים. אלוהים אומר לו "פְּסָל־לְךָ֛ שְׁנֵֽי־לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִאשֹׁנִ֑ים וְכָֽתַבְתִּי֙ עַל־הַלֻּחֹ֔ת אֶ֨ת־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל־הַלֻּחֹ֥ת הָרִאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שִׁבַּֽרְתָּ:" הלוחות הראשונים ניתנו למשה כי משה היה בדרגה שיכול היה לקבלם, העם לא. העם שבר את הכלים. ולכן כמו למטה כך למעלה: משה שובר את הלוחות הראשונים, אך יש תקנה! אלוהים שולח את משה לפסל לוחות שניים, שמגיעים מלמטה,, מהנמוך, והם יכולים להתעלות ולהגיע לרמה בה אלוהים יכול לכתוב עליהם מגבוה. שוב: לחבר את השמיים עם הארץ. לעורר עליונים מתחתונים. הלוחות למעשה הם לוחות הלב… אלוהים מכניס עצמו אל אל היהודי, על לוח ליבו.. וכשאלוהים שם בתוך הלב שלנו, שום נגע לא יכול לגעת.

זו פרשה בה אלוהים פוקד את העם. הרבה מאו מתרחש בפרשה הזו ואני מואצת שהיא מקבילה בצורה מסנוורת למתרחש בעולמנו היום, בארצנו, בלב ליבו של היהודי. העצירה מהחשך שיגרת החיים, היא כי שוב עשינו לנו עגל זהב, וכי שוב לא הלכנו בדרך הנכון והישר בעיניו… והרבה מאיתנו מתכחשים לקיומו של הבורא. כל הנעשה נועד כדי להאיר ולעורר ולהשיב אותנו לישר ולנכון.

חייבת לציין כי אני גם רואה בצורה מסנוורת הקבלה לבריאת העולם. גם בריאת העולם נבראה פעמיים, בפעם השניה האדם נברא מן הארץ. שוב, התחתונים צריכים לעורר עליונים. האדם צריך לעמול בכדי להשיג את מה שבתחילה ניתן לו ללא מאמץ. כמו גם מה שהולך להיות בפסח. אורות גדולים ניתנים לנו במתנה בליל הסדר ולאחריו יש לנו את ספירת העור שאלו המדרגות להגיע לאותה השגה, אלא שעלינו לעמול על כך.

מעולם לא נירפו ידיי מעבודה קשה, להפך, משהו בזה מעורר אותי וגורם לי לרצות להתאמץ. לשים יגיעה בדבר. אני שמחה כי יש כאן מישהו שכל הזמן מלמד אותנו ולא מוותר עלינו ולעיתים עליו לנהוג ביד קשה כי העקשנות שלנו היא קשת עורף עוד ממצריים. ין אחת שלי רואה את הקושי והחומרה והנושקות הבלתי מתפשרת, את היד החזקה שהורגת אבל העין השנייה שלי, רואה את החסד, ודומעת – מזה ימים ארוכים שהיא כך דומעת. מיראה ומתוך אהבה גדולה – ומתוך שאני לא מבינה איך אנשים יכולים לא לראות את כל זה… איך לא משנים את הדרכים, איך הממשלות והאירגונים והחברה ככלל – לא משנים את הדרך של כל היקום.. כלפי עצמו, כלפי האדמה, כלפי האדם ובריאותו וטובתו הנעלה ביותר.. איך לא רואים? היתה צריכה להיות מלחמה עצומה בעולם, במקום זאת אנחנו חיים כמו במלחמה, עם פחדים של מלחמה והישרדות, אבל בלי מלחמה – עם מחלה.

אני דיפדפתי בחלק מהכתבים שלי היום, ועברתי על חלקי היסטוריה שלי. מצאתי שם ילדה מאוד אבודה, עם הרבה מאוד כאבים נוראיים וצער עצום וסבל כבד, בחוסר אונים. ילדה עם כמיהה לבן זוג ועם גברים שחיללו פצעו ופגעו. ילדה שלא רואה את הדרך ולא מבינה למה הסבל כל כך קיצוני. הרגשות עוצמתיות מאוד ומטלטלות. אני מודה שהייתי אדם אחר.. אדם שדיבר יותר מהשכל וכמעט לא הכיר את הלב שלו. ילדה שביזבזה כל כך הרבה אנרגיות על צער, חוסר אונים, סבל וכאב ועל כמיהה לזוגיות. אני שמחה מאוד ומודה על כי זכייתי ברפואות גדולות לנפש ולנשמה ולגוף שלי מאז. ככל שמילאתי את ליבי יותר באלוהים, כך נכנסה בי יותר רפואה ומזור גם לנפש. אני כבר לא אותה ילדה, הרגשות אינם אותם רגשות. הרבה ממני עבר הרבה יותר מגילגול אחד בחיים האלו. השנה, יותר מכל שנה אחרת, אני עוברת יותר על פרשות השבוע כי כך ביקשתי בליבי בשנה שעברה ובזו הקודמת לה, בדיוק כפי שביקשתי את ספירת העומר שתכף תגיע שוב.

אני קוראת את הדברים, וברוב הפעמים אני כל כך מתרגשת כי מגיעות כל כך הרבה אורות והבנות שקצרה היריעה מלהצליח לספר אותם או לנסות להסביר… אני מתרגשת כאילו הדברים קרו לי, כאילו אני בעצמי הייתי למשל, לאה, או מרים, או אסתר. אלו לא דברים שקרו למישהי אחרת, בפרה-ההיסטוריה… זה קרה לי, ולא מזמן כל כך. לזמן אין תפקיד פה כי הוא מתהווה כל הזמן, הוא הוא עצמו, ומתחדש וחוזר על עצמו ומתחדש שוב.

כשפותחים את הרצון ומשחררים אותו, ומסתנכרנים עם רצון הבורא, ומתחברים איתו, הרצון הופך לצינור, וצינור יכול להעביר דרכו אינסוף שפע ואור. אני נמצאת היום במצב שאין לי עם מי לדבר… עד השבת הנוכחית, חשבתי שכל הדברים ניתנים לי כדי שאוכל להעביר אותם הלאה ולא לשמרם אצלי בקירבי… כדי להיות משפיעה.. להידמות לבורא ("שיוויתי ה' לנגדי תמיד"), אני לא הבנתי.. נדרשת ממני רמה גבוהה אף יותר. ה' מעביר אור לכפי שיכול לקבל, לכלי שמוכן להכיל, לכלי תקין. אם יעביר יותר מידי, הכלי ישבר. עכשיו אני צריכה ללמוד להעביר כלי יכולת הכלי לקבל… לא הכלי שלי, אלא הכלים של אחרים. אני נדרשת ללמוד לצמצם את השפע. זה קשה נורא… כי כל הרצון הוא לחלוק ולהתחבר. אני לא יודעת איך ה' יכול היה לשאת אותנו ככה… עם כל הרצון הזה להשפיע, וכשאין רוצה לקבל. אין מוכן לקבל, הכלים לא מסוגלים. ה שכל העולם צריך ללמוד עכשיו נתינה, אני צריכה ללמוד הפוך: גבורה. גבול. צמצום. זה הופך לי את כל השכל… אבל זה נורא חשוב, כי אני לא רוצה להטביע. אפחד. רוצה לעזור לכולם לצוף ואז לשחות בעצמם.

יש דברים שאני לומדת בלילות, כשאני ישנה, שאין מילים יכולות להסביר. אני מרגישה שהחלקים שלי מפוזרים בכל הרמות מהכי נמוך, לגבוהים מאוד. אני מרגישה שותקת. הגרון שלי חרוך כבר שבועיים.. גם כי אין לי מה להגיד, וגם כי אין מילים שיכולות להגיד. אני ישנה, וליבי ער… ואומר כל הזמן :"בהעלותיך את הנרות.. " והמנורה באה, עם 7 הקנים שלה… והקטורת וכולם שם… כולם, מכל הזמנים. הכל אור אבל אני רואה חושך. כעת נזכרתי במה שיובל הסביר באחד השיעורים… מי שראה את בני ישראל הולכים במדבר, ראה שהם הולכים בחושך כי המתבונן עצמו – בחושך. בני ישראל הלכו במדבר ועימם עמוד אש ועמוד ענן ובתוך ההליכה היה להם הרבה אור כי היה בהם אור. מה שבפנים הוא שבחוץ… אנחנו רואים השתקפויות של עצמנו כל הזמן. זה חלק מההסתרה שבתוך ההסתרה. כשאלוהים עושה נס גדול הוא דואג להסוות אותו היטב, כך שמי שלא מודע לקיומו של הבורא, יראה דרך השכל שלו ולכן לא יראה דבר (בדיוק כפי שהיה בקריעת ים סוף – בגלל זה נתקעתי על הפרשה ההיא אי שם סביב חנוכה. הפרשה לפתה אותי, ואני לא מבינה למה. זה כדי להגיע לכאן ולעכשיו ולהבין את המתרחש. לראות שלא דרך העיניים שלי, אלא דרך הלב).

זה אלוהים שהיה חסר לילדה הזו שהייתי… שום בן זוג לא יכול למלא את החלל הזה, מלבדו. זה הכי זוגיות שאני מכירה… עכשיו אני מרגישה שהזוגיות היא בתוכי – קיימת. אין בי צורך לחפש אותה בחוץ או לרדוף אחריה. כן נשבר לי הלב, כמו לוחות הברית, אבל יש ללב שלי תקנה… ואלוהים כותב עליו כל הזמן. פשוט זכיתי על כל מה שהוא מראה לי…. לא חושבת שיש מתנה טובה מזה בכל הקיום שלנו, הפיזי והלא פיזי – וכך בדיוק תלויות לי הדמעות בעיניים כל פעם מחדש…. הנשמה שלי הובילה אותי לפה, כל הזמן.. כל החיים, לא רק אלו. דרך הסקרנות שלי לדעת, דרך האומץ ששמו בתוכי להעמיק ולהתעלות, כל הזמן להתעלות. להתעלות גם כשהכי כואב לי (כי כשכואב לי אני לא רואה גבוה מספיק). להתעלות גם כשמראים לי פגמים בי (שהרי אין האדם רואה פגעי עצמו) – זה אחד התהליכים שהכי היה לי קשה לעשות. להסתכל בכנות ולראות את הפגמים שבי. את מה שצריך לתקן. זו דרך שהתחלתי בה עם המורה שלי, כמה התנגדויות היו… הרגשתי שהנשמה נקרעת לי. בכיתי הרבה אבל המשכתי ללכת… לרגע אחד לא עזבתי את הדרך. לרגע אחד לא עזבתי את הבורא.

אסיים כאן, שאחרת, הצינור ימשיך להעביר אינסוף.

מלוא כל הארץ כבודו.