הגיגים 2

זה קרה שוב גם הערב… גוג ומגוג.

סגרתי את יום העבודה, ואני עדיין בהיפר.. לא נרגעת והגוף תשוש מכל ההיפר הזה (ומסינכרון הגופים שגם ככה מתרחש עדיין), מטפלת בעצמי חלקית.. כמעט כל התשומת לב לעבודה.. ואמוציות קשות שלפעמים עולות בגלל העבודה.. ואז, בדיוק כשאני נפרדת ומניחה למייל העבודה, לא עוברות 2 דקות, בום טרח: הפסקת חשמל! חושך מצריים… שש בערב, חורף, קר, לבד… וסרטים של סוף העולם מתרוצצים וחוגגים לי בראש (ממש עשו מסיבת סופשנה: אין אוכל, כולנו בהישרדות, אמות לבד, המשפחה שלי בסבל וכו).יורדת ליציאה היומית שלי לזרוק זבל, החוצה קצת.. לנשום, גשם וטיפות. חוזרת, מבינה שכל החושך מצריים זה לכבודי.. לכבודי – אין חשמל בכל השכונה! לא רק בביניין… טוב, אמרתי אוקיי, מבחן, מאתגרים, סבבה. מסרבת לחושך. מבקשת את האור חזרה, יודעת שוב בתוך תוכי שזה למראית עין אבל זה כל כך אמין! אמרתי זהו, שוכבת, מספיק להתרוצץ, מזמינה את 7+5 להבות הבריאה, מפיצה את כל הלהבות מהלב שלי לכולם, במעגלים ומבקשת שתהיה חמלה כלפי יושבי הארץ.

אני אומרת לו: אני יודעת שאתה חייב ביד חזקה (ובזרוע נטויה), אני מבינה שצריך כח חזק כדי לשבור את המערכות ולנקות ולטהר – אני יודעת, שזו גם הדרך לנשמות ללמוד, זה הכלי של הקרמה.. אני מכירה את הלימוד על בשרי.. אבל מבקשת בחמלה, שיהיה שיעור יותר קל עבור כולם. מבקשת בלב: תשים בהם בינה.. תראה להם, לא בכח, לא באש, לא ברוח, לא בנגע… אלוהים. מחזיקה ספר תנך ביד, ושואלת: מה לקרוא עבור העם? פותחת את הספר, עמוד לבן, ריק, כלום (מרימה גבה?). מתקרבת לאור הנר: משלי. אומרת אוקיי, משלי. לא קראתי אותו אפעם. מתחילה לקרוא: … בינה… חכמה… דעת…. בינה… ואני מתחילה להיות ביראה, ולחייך, ואז לצחוק מתוך הבטן… לא מספיקה לסיים 2 פסקאות, ויהי אור! מניחה את הספר בצד, מסתכלת בטלפון הודעה מחברה שלא התייחסתי אליה, מהבוקר. סירטון, בן דקה-פרק יח פסוק יד = יחיד: ספר משלי! "רוּחַ-אִישׁ, יְכַלְכֵּל מַחֲלֵהוּ; וְרוּחַ נְכֵאָה, מִי יִשָּׂאֶנָּה." ויש 3 הסברים בצד, קורונה.. בידוד … כבר נהייתה לי צמרמורת. 
היום, מכולם, קראנו לשלמה…
אני ממשיכה לקרוא בספר והוא עונה לי:  

כד יַעַן קָרָאתִי, וַתְּמָאֵנוּ;    נָטִיתִי יָדִי, וְאֵין מַקְשִׁיב.
כה  וַתִּפְרְעוּ כָל-עֲצָתִי;    וְתוֹכַחְתִּי, לֹא אֲבִיתֶם.
כו  גַּם-אֲנִי, בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק;    אֶלְעַג, בְּבֹא פַחְדְּכֶם.
אָז יִקְרָאֻנְנִי, וְלֹא אֶעֱנֶה;    יְשַׁחֲרֻנְנִי, וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי. (בתהילים צ"א: יִקְרָאֵנִי, וְאֶעֱנֵהוּ–עִמּוֹ-אָנֹכִי בְצָרָה😉
כט  תַּחַת, כִּי-שָׂנְאוּ דָעַת;    וְיִרְאַת יְהוָה, לֹא בָחָרוּ.
ל  לֹא-אָבוּ לַעֲצָתִי;    נָאֲצוּ, כָּל-תּוֹכַחְתִּי.
לא  וְיֹאכְלוּ, מִפְּרִי דַרְכָּם;    וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ.
לב  כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם;    וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם.
לג  וְשֹׁמֵעַ לִי, יִשְׁכָּן-בֶּטַח;    וְשַׁאֲנַן, מִפַּחַד רָעָה.

הוא מסביר לי למה זה צריך להיות כך.. 

כל פעם, עולה בי החושך, נוגע, אני חושבת שעזבו אותי ושאני אחזור למצוקה שפעם היתה בי, ומסרבת לחושך, ויודעת שזה אימון… לחזק אותי, ומבקשת את האור, ואז הם באים ועוטפים אותי, ואז נכנסים לאט לאט, ומאירים לי באור עצום. זה כבר לא אור, זה לייזר. ואז אני שוב סומכת ומשחררת את הפחד והסרטים. ויודעת כי נסתרות הן הדרכים, אבל הוא עושה טוב כי פשוט אין משהו אחר מלבדו. מלבד טוב.. מלבד השפעת שפע. ואז אני מתרגשת הרבה, ומרגישה בבית שוב. ומוגנת.

 * * *

משלי = שלמה/שלם = השלמה/קבלה
דברים עצומים בדרך, איזה בדרך, זה כאן… מלחמת הגיגים, בני האור ובני החושך. מה שהיה בהתבוננות של אתמול, היה חיזוק לכך שהם 2 פנים של אחד, כמו עץ הדעת טוב ורע. אלו בסך הכל פנים… ואנחנו בוחרים מה לראות. בדר"כ בוחרים שיקופים של עצמנו וככל שנבחר אור, כך גם בנו יהיה אור, וכך יהיה התיקון ביקום. זו מלחמה של השכל, של הדעת – מחובר ישר לעץ הדעת טוב ורע.. חיבור ישיר לבריאה – זה מה שיש כרגע בעולם ולכן בא משלי: שלם (ולא חלקים הגוג ומגוג הגיגים של הדעת טוב/רע, אור/חושך).

באורח מופלא, פרשות השבוע מקבילות למתרחש: תרומה, כי תצווה כי תישא… ויקהל פקודי.

תרומה = לרומם (את החומר אל תוך הרוח)

כי תצווה (על העלאת הנרות "לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד.") = העלאת נישמות ישראל לזכך את הכלי לקבלת האור

כי תישא = "כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה, בִּפְקֹד אֹתָם; וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף, בִּפְקֹד אֹתָם."

ויקהל פקודי = אסור לנו להתקהל כעת, ובלי שום ספק – פוקדים אותנו :- ) זו פרשת השבוע הנוכחי.

עצום, איך אפשר שלא לראות את כל הדברים האלו ? איך אנשים בחשיכה עדיין? איך?
איך אאיר להם והם לא רוצים לשמוע ולא לדעת… 
(נשימה)