הגיגים.

15.03.2020 = היום העברתי את כל המערכת לעבודה מהבית. עבדתי כמו פסיכית משש בבוקר (מהבית) ונוסף לי עוד צוות לנהל. מרחוק. אני מתוקתקת ומסודרת ומאורגנת, ומסתבר שעם ניסיון של כמעט 6 שנים בניהול מרחוק.. לא שמתי לב שהתכוננתי לכאן ועכשיו בעצם כל הזמן. עבדתי מהבית ואפילו לגשת לשירותים לא היה מתי. טלפון, צ'אט, מייל מול מליון דברים. כאילו שיחקתי פינג פונג מול 20 שחקנים, אולי יותר. ברבע לשלוש סגרתי את הבסטה. מחר צריך להיות יותר שפוי ושכולם יכנסו לשגרה החדשה שלהם. שמחתי על השגרה הזו, שאוכל קצת לנוח ולשקם את התשישות של הגוף. שיהיה לי קצת זמן לעצמי ולצאת לטבע לנשום אויר נקי ולראות או לחבק עץ שקד ורוד. הייתי אמורה לגשת לסופר. אבל הגוף קרס ונרדם לכחצי שעה. וכשקמתי, כאילו העולם נראה אחרת.. ונכנסה בי דאגה ופחד. הם נורא חזקים בעולם כרגע, וזה נוגע. איך אעזור לאחרים אם לא אדע איך הם מרגישים? אז הנה, אני מרגישה, ריגשו אותי. אפילו בכיתי קצת. לכתוב עוזר להבין דברים.

עצוב לי על העולם ועלינו ועל הארץ ועל אלוהים שישב בסבלנות אינקץ וחיכה לנו.
משהו בתוכי יודע שהקורונה הזו היא אור, קורנת, אבל גם יש לה פנים של חשיכה. וכעת ראיתי את החשיכה. אני מתבוננת בדברים, ובתוכי יודעת שזו העת, שזו נקודת השינוי, בעולם, שאנחנו צריכים לצהול הכי צהלה שאנחנו יכולים, כי לזמנים האלו חיכינו כל כך הרבה גילגולים. אני כל הזמן מדברת על האורות של פסח.. על ההרגשה שיש לי לגבי התקופה הזו של מרץ אפריל… מצד אחד אור גדול מאוד, מצד שני – קשיים עצומים, אולי ככה זה מרגיש להיוולד…? חבלי לידה?.

איך אני שומרת על התדר? השמיים עוטפים אותי כל הזמן, יותר ויותר קרוב. איך אני שומרת על כל אלו ש-איתי? שאני "אחראית" להם? איך אני עוזרת לגאולה הזו להיוולד עם פחות קושי, פחות פחד ? אני מתרגשת משמחה, ודואגת מדאגה ושני אלו יחד. לפעמים הגוף שלי רועד מההתרגשות והשמחה ביחד עם כל הדמעות כמו שהיתה בנסיעה חזרה הביתה ביום רביעי האחרון (משהו עצום קרה). אני שואלת את עצמי איך נעבור את זה. אין פה "אם", כי אני יודעת שכן, שנעבור. אני יכולה לראות את החדווה של אחר כך. אני רוצה להיות בה. בחדווה, בלי הפחד. להיות בתוך הגאולה ובתוך האור. באחרית הימים. אני שואלת את עצמי, מתי תהיה הקלה מהאנרגיה הזו שאני מרגישה עכשיו. מתי הגרף יתחיל לשנות כיוון? מתי? הכל נראה חשוך.
כן, חלק בי מפחד קצת ואחר לבד לו, ואחר אחר שמח על הזמן שיהיה לו עם עצמו. שמח על שיש שינוי בשגרה (כי שינוי זה התפתחות).

* * *

אחרי 4 שעות, הנה הסברים: 

אנחנו כעת נמצאים במלחמת *גוג ומגוג, זה מה שזה. הגיע הזמן להפסיק לפחד ולהרשות לדבר להיות. גוג ומגוג – מלחמה בהגיגים. אנחנו לא הבנו את זה.. כעת זה מתבהר. כל הסחות הדעת – פונו, אנחנו בבידוד כל אחד עם ליבו במוקדם או במאוחר לא יהיה מנוס מזה. וזה מה שקרה לי הערב.. נבהלתי כי ראיתי את החשיכה.. אבל החשיכה הזו היא רק למראית עין, החשיכה היא מלבוש, הסתרה. מתחת לחשיכה יש אור עצום, קורן, זו לא מחלה, זו רפואה לכדור ולנו. זו מלחמה במחשבות שלנו, בדיוק כפי שקרה לי הערב. וזה קרה לי כדי שאני אוכל להסביר את זה לאנשים שמוכנים לשמוע. זה היה צריך לעבור דרכי ב-אמת. אני הייתי צריכה לעבור דרך זה. החושך הכי גדול נאחז הכי חזק ומולו האור הכי גדול, הולך ומתעצם. ואנחנו בתוך זה וזה בתוכנו… וכל אחד צריך להתגבר בתוך עצמו על הדבר. זו מלחמה של כל אדם בתוך עצמו. זה חשבון נפש עצום… לראות מה אכן הכי חשוב לנו בחיים. כשמקלפים הכל – מה נשאר שם ועומד איתן. מזה הדבר הזה. כל אדם צריך לגלות לעצמו. כשמסתכלים בחדשות זה מחבר אותנו לחלקים הנמוכים שלנו ודרך התקשורת זורה פחד ואימה והיסטריה וזה דבק בנו עד שאנחנו חוזרים ל aligned עם אלוהים או הנשמה הגבוהה שלנו או האור או האהבה או האינסוף. זו ההתרגשות שלי, וזו הדאגה של איך נעבור את זה… ההרגשות שאני מרגישה, חזקות וזה לגמרי מסביר את ההגיגים האלו, הגוג ומגוג.
חשבתי,
אולי יש נשמות שכעת יושבות ומקנאות בי שאני חיה את הדברים והן לא פה. אין באמת קינאה ברמת הנשמה, אבל השתעשעתי במחשבה הזו, וזה עושה את חוויית החיים הנוכחית לקצת יותר רצויה ואת המבט לאופק, קצת יותר רחוק… אני כל הזמן אומרת, מה יגיע בפסח, אילו אורות עצומים הולכים להגיע כי ראיתי מה היה בחנוכה (על סף מסנוור), ואני יודעת שאני כל הזמן מתכוננת, כל החיים, וכל ה 4 שנים אחרונות, בדיוק לזה. היום היה נורא קשה כי זה היום הראשון של השינוי, היום הראשון של השגרה החדשה, היום הראשון של השינוי התודעתי הכי גדול שהיה…. כל הכלים שהוכנו עד עתה נכנסו היום לעבודה בבת אחת, היה הכרח (פיזית ולא פיזית… ). פעם ראשונה להרבה מאוד הפעלות שהוטמעו וכעת Activated.כל ההבנות האלו עושות לי צמרמורת בכל הגוף אבל גם תחושת רגיעה כלשהי. בזמן הזה, כל החיים וכל הגילגולים שלנו רצינו להיות בדיוק ברגע הזה, בזמן הזה, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. גוג ומגוג… לכן ככה הפחד אבל גם ככה השמחה. כל זה, ביחד!אין לך ממה לעשות אלא להתיישב בכורסא ולהתכונן להתבונן בכל המתרחש… ולהיות, רק להיות. לשמור על תדר גבוה ועל Aligned.

"גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע כִּי-אַתָּה עִמָּדִי;" (תהילים כ"ג)

"לֹא-תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה; וְנֶגַע, לֹא-יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ." (תהילים צ"א)

הפסוקים האלו נכתבו עבור כל הזמנים כולם, אבל יש לי הרגשה שהם נכתבו בעיקר להגיע לזמן הזה כדי שנדבק בם. ככל שהשכל מתחזק והפחד עולה כך יש לחזק מנגד את האמונה וידיעת הטוב הפנימית שלנו. זו מלחמת ההגיגים… וכל אדם  – עליו לגאול את עצמנו. כלומר את עצמו אבל זה את עצמנו ואז נוכל גם להאיר לגויים: "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָם." (ישעיהו, ב'). האמונה צריכה להיות חזקה לכדי עונג ואז הנגע לא יוכל לגעת כי לא תהיה לו אחיזה. זו לא מחלה… זה ריפוי ולכן עלינו  להיות בחמלה, כלפינו, וכלפי כולם ולהפוך מחשבה (המגוגים) ל-בשמחה (ולרפואה).
אולי אני טועה, אבל כך זה מרגיש כעת..

*כך היה כתוב במידע שהועבר בקבוצות לאחרונה.