היו כל כך הרבה פעמים…
פעמים בהן ספרתי עד עשר, פעמים של התרגשות ואף התפעמות, פעמים של שמחה, פעמים של עצבות, פעמים בהן ליבי פעם בחוזקה, פעמים בהן התחלתי לספר כי "פעם היה..", אבל היתה רק פעם אחת, בה היתה התחלה.
ההתחלה הראשונה, התחלת ההתחלות כולן, התחלת הזמן בעצמו: "בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. ב וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם." (בראשית, א' א').
את ההתחלה הזו כולם מכירים, גם אני הכרתי.. אבל.. פעם אחת.. קראתי מבראשית וזו היתה הפעם הראשונה בה המילים היו למעשה. הפעם הראשונה בה חוויתי את המילים, ממש כשם היו הן המעשה עצמו, מעשה שהייתי נוכחת בו והרגשתי אותו בתוכי, בכל כולי ולא היה מלבדו. זה קצת כמו לעבור מבעד למראה ולחוות את הדברים מתוך עצמם: הייתי הרוח שמרחפת על פני המים והייתי גם המים שמרגישים את הרוח מרחפת על פניהם. הרגשתי את ההתאמה השלמה ביניהם, את התנועה שהרוח מכניסה במים והמים מתאימים את עצמם בהתאם ונעים כמו בריקוד חיים זוגי שאין האחד מפר את השני. כשהרוח מרחפת על פני המים פנים אל פנים, יש ביניהם מגע מענג שאינו גורע. הם משיקים לנשיקה, פה אל פה, בהשלמה. כך בדיוק זה הרגיש בפעם הראשונה בה חשתי אותו מתקרב אל חיי (או שמא הייתי אני המתקרבת?). הוא, שהוא שלי, ואני, שאני שלו. היתה ויש יראה במעמד הזה כי ראינו אותנו, עירום וערייה מבעד לכל המסכים וההסתרה. ידענו בו זמנית, את עצמנו ואת ההשלמה שלנו, ראינו מקצה עולם ועד קצהו והיינו לאחד.
לפני העיניים היתה זו ידיעה פנימית מהולה בהתרגשות. העיניים יצרו את החיבור הראשון, אח"כ הפה דיבר דברים והיה החיבור למגע והמגע – לחיבור. שנינו חצינו את מרחבי הזמן מעבר לגילגולים, מעבר לכל התלאות ואפילו מעבר להרים הכחולים. זו היתה הלבנה שהאירה בנגוהות שלה כבחצי היום את המעמד עצמו, במרחב שהוא נקודת חיבור בין כל הזמנים כולם, מרחב אינסוף שיכול להכיל את הרוח המרחפת על פני המים כולם, על פני כל שטח הפנים, וכך – פנים אל פנים, פה אל פה, נשיקה, בשקיקה. במקום הנמוך ביותר בעולם, בים המלח נפגשנו, המקום בו נחו עיני האדמה שלי בתוך מצולות העיניים הכחולות שלו. המגע של כף יד בכף יד, תחושת הרכות הזו של ההתמסרות, הליטוף שממוסס את כל ההפרדות, כל הגבולות וכל החומות – בלחש שמייצר את הרטט הזה שממלא את כל החללים שבתוך כל התאים. בניגוד לחומות יריחו, החומות שלי התפוגגו מתוך אותו רטט, בלחש שקט, יציב ואיטי. ככה, מן השמיים אל הארץ, ומהארץ בחזרה אל השמיים, עם מלאכים שעולים ויורדים וכינורות שמנגנים את מנגינת החיים של הטבע והצמחים.
הארץ שואפת להגיע אל השמיים ושולחת אליהם צמרות עצים ירוקים ואת המים המתאדים והשמיים מתאווים להתקרב אל הארץ ומגשימים גשמים אל תוכה והשמש מאירה שפע אינסוף מתוכה והברכה… הברכה היא כשהדבר מתהווה גם מבלעדינו, היא המשכיות מתמשכת שנמשכת מהבריאה: תולדה, ילד או ילדה. כך בדיוק היא האהבה, מפעימה בנו פעמים ורחשי לב עד שאנו נפעמים, מתבוננים בפלא ומהדהדים את עצמנו בעולם ובכך, מושכים אלינו את החלק האחר שלנו ומתאחדים כאן, שם.
בכך נבראת הבריאה מבראשית לאורך כל הזמנים, למן ההתחלה הראשונה, היא לא משהו שהיה, היא משהו שמתהווה, הווה ויהיה.
Deep Water Path: Public 