אהבה בימי קורונע

אהבה בימים האלו… היא אהבה שלא מתגשמת,

אהבה שלא באה לידי מגע.

אהבה שכל הגוף מרגיש, והוא אינו מתחבר לגוף אחר.

זו האהבה שבבידוד.

זו האהבה הזו שהחום שלה מאוד עדין, כמעט ואינו חום אבל הוא מספיק גבוה כדי להחשיב ככזה.

זו האהבה שלא מתממשת.

אהבה אצילית וזקופה שיש בה הרבה מאוד הקרבה,

הקרבה של הגוף שלא מתחבר.

אהבה של ימי קורונע היא האהבה הזו שמכילה הרבה מאוד כמיהה ומרחק נגיעה.

אם אדבר על זה נקודת מבט אחרת, הרי שאהבה הזו היא אהבה עילאה, ולכן היא מחוץ לעולם הזה, כלומר מעבר לחומר ולגוף.

זו אהבה שמתקיימת מחוץ  לכל הגבולות, כזו שלא צריכה את החומר כי היא מתקיימת מתוך עצמה ובגלל שהיא מחוץ לגבולות, היא גם מעבר לזמן ולמרחב ולגילגולים. כך, ישנם אנשים שמוצאים אחד את השני שוב ושוב ושוב ושוב, ואיכשהו זה ממש בסדר שהם אינם באים בגוף.

אבל אנחנו יהודים… יש לנו תפקיד… והתפקיד שלנו הוא להעלות את החומר מימד, התפקיד הוא לחבר את השמיים וארץ, ולהתגשם, לבוא גם בגוף ולרפא גם במגע…. לכן אנחנו שומרים אותו.

הקורונע תנוע ותחלוף כלעומת שהופיעה, מה ישאר לאחריה?

מה למדנו הודות לה?

מה היא הביאה אלינו?

בוא אחבקך, ואספר לך בקול וללא מילים, את האהבה… אהבה בימי קורונע.