זה היה הסיפור: במדבר פרק יב
א וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח: כִּי-אִשָּׁה כֻשִׁית, לָקָח. ב וַיֹּאמְרוּ, הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה–הֲלֹא, גַּם-בָּנוּ דִבֵּר; וַיִּשְׁמַע, יְהוָה. ג וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד–מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. {ס} ד וַיֹּאמֶר יְהוָה פִּתְאֹם, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-מִרְיָם, צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם, אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד; וַיֵּצְאוּ, שְׁלָשְׁתָּם. ה וַיֵּרֶד יְהוָה בְּעַמּוּד עָנָן, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם, וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם. ו וַיֹּאמֶר, שִׁמְעוּ-נָא דְבָרָי; אִם-יִהְיֶה, נְבִיאֲכֶם–יְהוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ. ז לֹא-כֵן, עַבְדִּי מֹשֶׁה: בְּכָל-בֵּיתִי, נֶאֱמָן הוּא. ח פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת יְהוָה, יַבִּיט; וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם, לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה. ט וַיִּחַר-אַף יְהוָה בָּם, וַיֵּלַךְ. י וְהֶעָנָן, סָר מֵעַל הָאֹהֶל, וְהִנֵּה מִרְיָם, מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג; וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל-מִרְיָם, וְהִנֵּה מְצֹרָעַת. יא וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן, אֶל-מֹשֶׁה: בִּי אֲדֹנִי–אַל-נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת, אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ. יב אַל-נָא תְהִי, כַּמֵּת, אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ, וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ. יג וַיִּצְעַק מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה לֵאמֹר: אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ. {פ}יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ–הֲלֹא תִכָּלֵם, שִׁבְעַת יָמִים; תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְאַחַר, תֵּאָסֵף. טו וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, שִׁבְעַת יָמִים; וְהָעָם לֹא נָסַע, עַד-הֵאָסֵף מִרְיָם. טז וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם, מֵחֲצֵרוֹת; וַיַּחֲנוּ, בְּמִדְבַּר פָּארָן. {פ}
להלן עיקרי הדברים, וקצת ממני.
הסגולה של מרים, היא ביכולתה להפוך כל דבר מר לרם (היפוך אותיות). ממים מרים למים חיים. להעלות את הגשמי לרוחני, לבטא את ההשתוקקות לאל. בעיני, זה "שיויתי ה' לנגדי תמיד", זה לראות את השיעור, את אלוהים, בכל דבר שקורה לנו. לקבל. כי ברגע שאנחנו מקבלים נעשה התיקון. זה מה שעשיתי כשאח שלי היה מורדם ומונשם 21 יום, אחרי התאונה בראש וכשאבא היה כמה פעמים בבי"ח והתלאות.. היו מאוד קשות. ניסיתי לראות את מה שמוסתר מפניי "הסתר אסתיר פניי ביום ההוא". ר' נחמן אומר: "ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה בוודאי גם שם נמצא ה-ה' יתברך: גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך, אני עומד". זו ההסתרה שבתוך ההסתרה.. ביקשתי לראות, וקיבלתי הרבה מאוד עזרה מהשמיים בעבור זה.
לא ברור מי היא האישה הכושית. או שהיא ציפורה (כושית = יפה), או מישהי ש-משה לא בדיוק מימש את נישואיו איתה. היא כנראה התלוננה באוזני אהרון על למה משה גירש אותה שלא היה צריך לגרש (להשאר אנושי), וגם התלוננה על הנבואה של משה, היא קינאה בו. למה אלוהים מדבר רק איתו ולא איתה? משה לא הגיב. אבל אלוהים כן. הוא העניש אותה, ו 7 ימים היא היתה מבודדת מכל אדם, אח"כ העם אסף אותה (=נולדה מחדש). היה עונש (מחלת הצרעת – פסוריאזיס או מחלה שמאכלת את העור ומפרקת איברים מחלה קשה מאוד, זה העונש על קינאה, כי הקינאה היא בבשר ובעיקר בעצמות) ולאחריו חסד. היא נפטרה כשנה לפני הכניסה לארץ. הנבואה שלה היתה כי יוולד שה שיגאל את העם. היא היתה אחותו הגדולה. כשהיא מתה, הסתלק ממשה האור המקיף (בקבלה, אישה היא האור המקיף, הגבר הוא אור ישר, והיא הכלי, מקבלת), והוא בא לכדי כעס. כי לעם לא היו מים, כי יבשה הבאר והתאבלה על הסתלקות מרים.
3 הגואלים: משה – המן, המזון מפיזי לרוחני (תורת משה) אהרון – ענני כבוד (המצוות), להעלות ("בהעלותיך את הנרות") מרים – באר מים חיים, לעורר את הלמטה, כדי להעלות למעלה (התפילה).
נשמה שיורדת אל תוך הגוף שאח"כ מת, חווה את כל המשברים, צריכה טהרה. את הטהרה הזו משיגים מהנשמה טרם נכנסה בגוף. כח המים החיים של באר מרים, היה כח של טהרה לדבר הכי טמא (המוות). זו הסיבה שתיאור הסתלקות באר מים חיים, סמוך לתיאור פרה אדומה (שמהאפר שלה היו מטהרים את הטמא ביותר, המוות). זה כמו מחייה מתים.
פירוש השם.
מרים, מרי, מרירות – נולדה כשהמצריים מיררו את חיי העיבריים. הפכה את המים המרים של מרה (תחנה במדבר) למתוקים באמצעות איזה עץ ש-משה השליך למים ועשה כדבריה. הופכת ממר למתוק יותר קשה מלהפוך חושך לאור (משה ואהרון עושים את זה). מרי – שתי המיילדות העיבריות: שיפרה (היא יוכבד) ופועה (היא מרים) שהמרו את צו המלך, והחיו את הבן. השליכו אותו ליאור אבל בתוך תיבה. הרמה – סגולתה כאמור להמיר מר לרם. ביכולתה להעלות את הנשמה למרום (ההשתוקקות לאל, בקרב הנשים: תופים ומחולות. בקרב הגברים זה אהרון "בהעלותיך את הנרות".. ). יש גם קשר בין מרים, לבאר מרים לרחל. מתוך המרירות יוצא המרי, ומתוך המרי התרוממות עצמית. היא מאוד משפיעה על משה (המרי שלה שלח אותו להרוג את המצרי). הוא כמו בחסותה, היא האחות הבכורה שניבאה את הגעתו. כשהיא מתה, הוא – נופל בחטא. היא בת לשבט לוי, אבל היא שורש המלכות. כשהיתה בת 7 ניבאה את הולדת משה (יש עיניין לבת להיות בת 7, החל משרה אימנו, דרך מרים, ואל בת שבע של דויד אח"כ). עמרם גירש את אישתו, בגלל גזירת פרעה. מה טעם החזקת אישה אם הורגים את הזכרים? מרים באה ואמרה לו, גזירתך קשה משל פרעה כי אתה גוזר גם על הנקבות. היו לה שם כמה טענות: דיעה של אישה היא חזקה לא פחות משל גבר בניגוד לדעתו של פרעה שהתיר להחיות את הבנות. גזירה של צדיק (עמרם) חזקה מזו של מלך רשע (פרעה), למנוע מ-זכר לבוא לעולם הזה (פרעה), זה גם למנוע ממנו את העולם הבא. עמרם הלך אחר עצת ביתו "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי"כך הם חזרו. מרים חשה אחריות על הנבואה שלה ועוקבת לראות האם תתגשם: משה אכן בא לעולם אבל אחרי 3 חודשים, הושם בתיבה..: "ותתיצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו" היא נפטרה בגיל 127 (משה בגיל 120).
"יש שבע נביאות שעמדו לעם ישראל:
שרה (היחידה מבין האמהות שחז"ל מונים כנבואה, "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה", מכאן שהיתה גדולה מאברהם בנבואות, כמו שמרים היתה גדולה ביחס לאביה, ומי יודע מה ביחס לאחיה)
מרים
דבורה
חנה
אביגיל (אשת נבל הכרמלי שאחר כך נשאת לדוד המלך)
חֻלדה (בזמן ירמיהו הנביא, כשהמלך הצדיק שראוי להיות משיח – יאשיהו המלך – שולח לחולדה הנביאה לדרוש את ה' מפיה)
אסתר המלכה
הפירוש הפשוט הוא ששבע הנביאות האלו הן כנגד שבע הספירות התחתונות מחסד עד מלכות, שבע מדות הלב: שרה-חסד, מרים-גבורה (היא מאד תקיפה כנ"ל וגם השם מרים על שם המרירות של שעבוד מצרים והמרי כו'), דבורה-תפארת (דבורה שופטת את ישראל מצד התפארת – "משפט-רחמי"), חנה-נצח (שמואל בנה של חנה תקן את הנצח באמרו "וגם נצח ישראל לא ישקר וגו'"), אביגיל-הוד (אביגיל גלתה את שוקה, הוד, ודוד הלך לאורה ג' פרסאות), חולדה-יסוד (חולדה גרה בעיקרי בתים, ביסוד), אסתר-מלכות (כמובן, אסתר המלכה):

"ששה דברים שיש מצוה לזכור, גם בפה, לומר כל יום (חול, שבת, חג):
- יציאת מצריים
- חטא העגל
- עמלק
- "זכור את יום השבת לקודשו"
- מעמד הר סיני
- מרים
תכונות מרים (עפ"י הספירות)
גבורה: "ותיראן המילדֹת את האלהים" זו יראת ה', כמיילדת פועה (שמוכנה להמרות פי פרעה מיראתה ל-ה').
נצח והוד: "מרים הנביאה" ועצת מרים. נביאה (נצח), עיצה ואמונה (הוד). משגיחה מרחוק על נבואתה/משה. העצות לעמרם, וההודיה.
יסוד: דבור מרים במשה. דיברה כנגד משה בנושאי אישו. נענשה על כך, וחלתה בצרעת, והופרשה מהציבור לשבעת ימים. זה מיתה ולידה מחדש, כח התיקון (ותיקון הברית, קשר בין בני זוג).
מלכות: באר מרים. הבאר בזכותה, העלאה.
חסד: הכח להלהיב את נשות ישראל. אש היא רצון, מים הם תענוג. העלאת התענוג לאלוהי, העלאת נשמות ישראל. (העלאת מ"ן, מיין נוקבין: מים=שפע נוקבא=מקבל. כשהאדם מתעורר: "כִּי עַל יְדֵי הַכִּסּוּפִין וְהַהִשְׁתּוֹקְקוּת, שֶׁזֶּה בְּחִינוֹת הַעֲלָאַת מַיִּין נוּקְבִּין כַּיָּדוּעַ, מִזֶּה בְּעַצְמוֹ נַעֲשֶׂה נֶפֶשׁ וְנִתְעַלֶּה וְנַעֲשֶׂה יִחוּד וְזִוּוּג". ההתעוררות למעלה מתחילה מהתעוררות למטה, הלמטה מעורר את הלמעלה מתוך הבירור וההנהגה בין קליפת טומאה לטהרה. מרצון לקבל לעצמי לרצון להשפיע, להיות הנתינה עצמה).
תפארת: זכירת מעשה מרים. לתת את הדעת, היא התפארת.
"אל נא רפא נא לה"
כח הדיבור. גם מרים דיברה אל האבן שתוציא מים, ובדיבור גם היה החטא שלה כשדיברה בגנות משה בנושאי אישות. משה מבקש מאלוהים רפואה עבור מרים, עבור הצרעת, עבור הדיבור שחטאה ודיברה בגנותו. לא קל לצאת ממצב של טומאה (7 ימים). הכח לטהר בא ממקור אלוהי ומהעצמי, התבודדות.
בשירת הבאר, "עלי באר ענו לה", כאן: "אל נא רפא נא לה". לה = מרים, לה= באר מרים (היא עצמה הבאר, נישמתה הבאר). ישנם עוד 7 פסוקים שמסתיימים ב-"לה". לה = למרים.

מרים נישאה לכלב, שנשא אותה לשם שמיים (המשכיות), ובכך הוליד אותה מחדש, היא לא היתה בגיל שלה (62) כשהוא היה בן 13. אגב הוא התחתן גם עם בתיה, בת פרעה, ובחתונה שינה שמה ליהודית. שתיהן ויוכבד, הן המשגיחות על משה.
רפא+ באר.
"בראשית" – ברא, בריא, רפא, באר (באר מים ולבאר להסביר, לעשות ברי) כולן קשורות. עיקר כח הרפואה של מרים, הוא בבאר מרים. באר מרים נכנסה יחד עם עם ישראל לארץ ישראל, והתמקמה בתוך הכינרת.
חן=חלאה (תחלואים, היתה חולנית) + נערה (כשהיתה מתרפאת, היתה צעירה ומתייפה) אלו עוד שמות נוספים של מרים בנוסף לפועה. עזובה – כל בחורי ישראל עזבו אותה, עד שהתחתנה עם כלב, ובחתונה, שינה שמה לאפרת כי היא נתרפאה.
גילגולי מרים.
חולדה והבור (מסכת תענית). מעשה בבחור שאמר לבחורה שינשא לה, שאלה: ומי העדים שלנו? ענה: החולדה שעברה במקום, ובור שהיה שם (נישמת מרים). הלך ונישא לאחרת הבן הראשון נפל לבור ומת, הבן השני טרף ע"י חולדה. נישמת מרים הנביאה ונישת חולדה הנביאה שורות הבטחות שבני זוג נותנים אחד לשני, שיקיימו אותן. שיהיו נאמנים. זהו תיקון הדיבור ונאמנות הדיבור של מרים.
"וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם." (בראשית א) מלמד שיש תהום שצריך לתקנה בהעלאת מימיו ל"באר מים חיים".