"קשה זיווגו של אדם, כקריעת ים סוף"

אומרים, כי "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף" (מתוך שיחה בין מטרונה לא יהודייה, מתעניינת, מציפורי, עשירה מאוד לרבי יוסי חלפתא). הסבר בהמשך.

מה קשר קריעת ים סוף, לזיווגו של אדם?

ראשית נבין מה אירע בקריעת ים סוף.

האירוע

בקריעת ים סוף, נכנסה רוח מזרחית וייבשה את הים באמצעו ונחלקו המים לשניים. ראשית לחלוקת המים, היתה בבראשית, ביום השני לבריאה: "יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם". המים נחלקו לשניים (ועל כן זהו יום של מחלוקת): מים עליונים ומים תחתונים. כאן, "וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם" (אני עוד צריכה לחקור את ההבדלים בין הבדלה לבקיעה). ראו הסבר יפה לנושא זה מפי פרופ' אביגדור שנאן ופרופ' יאיר זקוביץ', מובא בהמשך.

איך יעברו בים??

סיימנו עם 10 המכות, בני ישראל יוצאים, ואז – בום, מגיעים לים ועומדים מולו, לבדם. הם התרגלו כבר לניסים הרבים שראו במצריים אבל כעת הם נדרשים לאמונה. משה עומד מאחור כדי לאפשר לכל אחד ואחד מהעם שיצא ממצריים (אגב, יצאו רק מי שהאמינו באלוהים), לעמוד בפני אמונתו ולגלות אותה בליבו ברמת היחיד. הם מבקשים ממשה לקרוא לאלוהים, הוא קורא לו, ואלוהים אומר לו: מה אתה קורא לי? תגיד לבני ישראל לנסוע. איזה מעמד זה, לקפוץ או לא לקפוץ? להאמין או לא להאמין? לא יודעים לשחות, ילדים עימם, הרגע יצאו מבית עבדים והם עוד לא יודעים להיות חופשיים או לעמוד בפני בחירה. אף אחד לא זז והם בבעתה.

ואז, הרי מישהו צריך לעשות משהו כדי שהתנועה תמשיך… להניע את העדר. היה זה נחשון בן עמינדב שנכנס ראשון למים עד צווארו, "ויגיעו מים עד נפש". רק כשהגיעו מים עד נפש, נבקע הים לשניים. במעשהו של נחשון, בני ישראל הוכיחו את נאמנותם ואמונתם וכן את בחירתם החופשית באל, ועל כן, התגלה להם הנס: הים נבקע לשניים. הבלתי אפשרי – קורה (ומכאן, גם האמונה שיהיה לך הזיווג שלך – תלך עיוור, מתוך קבלה, בלי לראות, ויתגלה לך הנס).

"נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב היה נשיא שבט יהודה על פי ספר במדבר. בנו של עמינדב. הוא אביו של שלמון, אחיה של אלישבע (שהייתה נשואה לאהרון הכהן) וסבו של בעז בעלה של רות המואביה, הנין של נכדו היה דוד המלך. על פי מסורת חז"ל, ביציאת מצרים, היה נחשון בן עמינדב הראשון שקפץ לים סוף, בטרם נקרע הים לשניים, ובכך הוכיח את אמונתו באלוהים והפך לסמל לראשוניות ולחלוציות בהיסטוריה היהודית." (ויקיפדיה)

מהם המים?

הרגש. כל העיסוק במים, כמוהו כעיסוק ברגשות. הרגשות באופיים מגיעים ומציפים אותנו ואנו נדרשים להכיל אותם כדי שאנחנו ננהל אותם ולא הם ינהלו אותנו. כשאנחנו מצליחים לתת מקום לרגש לגאות ורק מתבוננים בו, הוא לבסוף נרגע והגל עובר.

המאזן בין לחוות את הרגש והתדר והחוויה, לבין להכיל אותו ולהתבונן בו מבלי לטבוע, לזהות את הרגש שעולה מבלי להזדהות איתו, כי המים יכולים להכניס אותנו למערבולות של רגשות שיסחררו ויטביעו אותנו ואז – נזדקק לקריעת ים סוף, כלומר לרוח שתייבש ואז לחיבור לאדמה, שתספוג ותכיל. כשחולף הגל והסערה, מתעוררת האהבה האמיתית לעצמינו והכרת התודה, התרחבות הנתינה, כל הספירות פורחות ופתוחות בו זמנית.

הגילוי והכיסוי.

הים = הוא העולם בכיסוי, מצולות הים, עומק הים, הסודות, הקבלה.

היבשה = העולם הגלוי

רק מי שאמונתו נחושה (כמו נחשון), מעז וקופץ למים מתוך העיוורון, הוא שיגאל, הוא שיתגלו בפניו הסודות.

לעתיד לבוא:

"יח וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, עַל כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר עָשָׂה:  כִּי פָנָה, אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים.  יט וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם:  לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל…" (דברים ל"א)

הפיתרון ל"הסתר אסתיר פניי ביום ההוא" הוא השירה הזו (שירת הים, שמות ט"ו והשירה השנייה בדברים ל"ב: האזינו שמיים ואדברה ארץ). השירה היא תדר. היא קול.. היא מייצרת ויברציות, והכי מושפעים ממנה, הם המים (גם אלו שבתוך גופנו). הם קולטים את הויברציות מאוד חזק. לכן הגאולה היא מהשירה והשירה היא  המפתח. יבואר בהמשך.

אם ניקח את שוכני הים ונשים אותם ביבשה, הם ימותו. אם ניקח את שוכני היבשה ונשים אותם בים, הם יטבעו. אלו שתי ממלכות שונות ונפרדות: ממלכת הים וממלכת היבשה. זה מערכת או-או. הפלא, הוא בחיבור ביניהם כשמצליחים לעשותם למערכת גם וגם:

אתה הולך בעולם הגלוי אך גם בתוך הנסתר בו זמנית: "הלכו בים, ביבשה". מעמד קריעת ים סוף, הוא הוא זיווג! אדם אינו מכיר את בת זוגתו עד שהוא מכיר אותה = היא מתגלה לו, בפניו. מגלה את  עצמה. הם הופכים מכיסוי (מ-לא מוכרים) לגלוי (למוכרים) ואז מקיימים את החיבור שהיה מכוסה, החיבור שבשורש הנשמה, בעולם הנסתר: 
בבריאה, "זכר ונקבה ברא אותם" הם היו מחוברים גב אל גב ומרגע הפירוד, יש  להם האפשרות לראות ולהראות פנים אל פנים "שיויתי ה' לנגדי  תמיד". הפירוד קיים רק בעולם הגלוי.  בעולמות עליונים, זו נשמה אחת. בארץ, יש גופים והבדל וצריך לבנות את החיבור, ללכת את הדרך בעצמך, להשיג את הדבר להיות קיניינך, שלך.
 "ארבעים יום קודם יצירת הולד, יוצאת בת קול ומכרזת בת פלוני לבן פלוני” (מסכת  סוטה ב.) ואז מתחיל מסע של אחד אל האחר, כדי להיפגש. את כל המסע הזה, אלוהים מזווג ומלאכים מלווים ומוציאים לפועל… ואז מתרחש המפגש. לדאוג שכל זה יתרחש זה קשה. ב- 6 ימים, אלוהים ברא את העולם, בשביעי שבת, ולאחר מכן מה הוא עושה? יושב ומזווג זיווגים. על כן קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף כי זה חיבור עולמות – כמו לחבר את השמיים והארץ, וכפי שלמדנו, הוא מתאפשר כשאנחנו באמונה שלימה וקופצים למים כפי שקפץ נחשון. האמונה הזו היא המאפשרת את החיבור בין החומר לרוח.

מתוך שהלב שבור, יכול אדם להתקרב לשורש נישמתו ואל הזוג שלו. "אין שלם מלב שבור" – כשהלב שבור, זה זמן בו האדם רואה את עצמו כפי שהוא באמת ("לך לך מארצך", הולך אל עצמו). "אין האור בוקע אלא מתוך החשיכה" – מתוך הכלי השבור, האור יכול להאיר. האור צריך את הסדקים כמו שהמניפה תמיד אומרת. וכך הם יכולים למצוא אחד את השני, באמצעות האור, שמתוך הסדקים, של הלב השבור, היודע את עצמו.

למה דווקא נס קריעת ים סוף מכל שאר הניסים?

שאר הניסים נעשו בבת אחת. כאן, המים, היו פעמיים (!) שלא כדרך הטבע שלהם: הם עמדו כקיר, לגובה (בניגוד לטיבעם לזרום למקום הכי נמוך), וגם לאורך זמן עד שכולם יעברו, זה לקח כל הלילה..  (המים זורמים תמיד, מטיבעם הם דינמיים). "נעמדו כ-חומת מים" כך הזיווג, מתמשך (וגם צריך להזין אותו ולתחזק אותו כשהוא כבר מתרחש).  

מעמד קריעת ים סוף: המילים כפי שהן.

(שמות פרק י"ד): " וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, מַה-תִּצְעַק אֵלָי; דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ.  טז וְאַתָּה הָרֵם אֶת-מַטְּךָ, וּנְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם–וּבְקָעֵהוּ; וְיָבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה.  יז וַאֲנִי, הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת-לֵב מִצְרַיִם, וְיָבֹאוּ, אַחֲרֵיהֶם; וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל-חֵילוֹ, בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו.  יח וְיָדְעוּ מִצְרַיִם, כִּי-אֲנִי יְהוָה, בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה, בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו.  יט וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיֵּלֶךְ, מֵאַחֲרֵיהֶם; וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן, מִפְּנֵיהֶם, וַיַּעֲמֹד, מֵאַחֲרֵיהֶם.  כ וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם, וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ, וַיָּאֶר אֶת-הַלָּיְלָה; וְלֹא-קָרַב זֶה אֶל-זֶה, כָּל-הַלָּיְלָה.  כא וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, עַל-הַיָּם, וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת-הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל-הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה; וַיִּבָּקְעוּ, הַמָּיִם.  כב וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה; וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.  כג וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם, וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם–כֹּל סוּס פַּרְעֹה, רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו:  אֶל-תּוֹךְ, הַיָּם.  כד וַיְהִי, בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר, וַיַּשְׁקֵף יְהוָה אֶל-מַחֲנֵה מִצְרַיִם, בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן; וַיָּהָם, אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם.  כה וַיָּסַר, אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו, וַיְנַהֲגֵהוּ, בִּכְבֵדֻת; וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם, אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל–כִּי יְהוָה, נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם.  {פ}כו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, נְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם; וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל-מִצְרַיִם, עַל-רִכְבּוֹ וְעַל-פָּרָשָׁיו.  כז וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ עַל-הַיָּם, וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ, וּמִצְרַיִם, נָסִים לִקְרָאתוֹ; וַיְנַעֵר יְהוָה אֶת-מִצְרַיִם, בְּתוֹךְ הַיָּם.  כח וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם, וַיְכַסּוּ אֶת-הָרֶכֶב וְאֶת-הַפָּרָשִׁים, לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה, הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם:  לֹא-נִשְׁאַר בָּהֶם, עַד-אֶחָד.  כט וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם; וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.  ל וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל–מִיַּד מִצְרָיִם; וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם, מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם.  לא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ.  {ר}{ש} 

 המילים שמופיעות הן:

לבקוע, להציף, ליבש, לכסות, לגזרים, לקרוע.

"וַיִּבָּקְעוּ, הַמָּיִם." (שמות יד)
 "וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֵיל מִצְרַיִם לְסוּסָיו וּלְרִכְבּוֹ אֲשֶׁר הֵצִיף אֶת מֵי יַם סוּף עַל פְּנֵיהֶם בְּרָדְפָם אַחֲרֵיכֶם וַיְאַבְּדֵם ה' עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים יא, ד); "כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם" (יהושע ב, כד); "וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' וַיָּשֶׂם מַאֲפֵל בֵּינֵיכֶם וּבֵין הַמִּצְרִים וַיָּבֵא עָלָיו אֶת הַיָּם וַיְכַסֵּהוּ וַתִּרְאֶינָה עֵינֵיכֶם אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּמִצְרָיִם וַתֵּשְׁבוּ בַמִּדְבָּר יָמִים רַבִּים" (יהושע כד, ז). הכי קרוב : "לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (תהלים קלג, יג). תיאור הנס כ- "קריעת ים סוף" מופיעה לראשונה אצל חז"ל: "כך המקום הוציא את ישראל ממצרים, קרע להם את הים …" (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו, מסכתא דב חדש פרשה ה) 

סיפור מתוך שיחה בין מטרונה לא יהודייה, מתעניינת, מציפורי, עשירה מאוד לרבי יוסי חלפתא. מאת פרופ' אביגדור שנאן ופרופ' יאיר זקוביץ'

הזיווג הוא "עניין שאיננו נופל בעוצמתו וברושמו מן הנס האדיר של בקיעת הים." – אלוהים ברא את העולם ב 6 ימים בשביעי שבת, מה הוא עושה מאז? מזווג זיווגים (ומזווג פרנסתו של אדם).
"אמרה (המטרונה) לו (ר' יוסי חלפתא): זו היא כל אומנותו? אף אני יכולה לעשות כן! כמה עבדים וכמה שפחות יש לי, ולשעה קלה יכולה אני לזווגן. אמר לה: אם קלה היא בעיניך, קשה היא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף." היא אכן זיווגה 1000 עבדים עם 1000 שפחות אבל כולם יצאו בשן ועין. ואז היא הבינה עד כמה קשה הזיווג.
"בים סוף החזיר האלוהים את גלגל ההיסטוריה אחורנית, ומול הבריאה שבה נקוו המים למקום אחד ונראתה היבשה, חזרו המים כאן לאחוריהם. לקיחת אישה מבית אביה ואיש מבית אביו, קריעתם ממקום גידולם, הצמדתם זה לזה בחינת "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד), הוא מעשה אדיר שרושמו על האדם צריך להיות כרושם קריעת ים סוף."

פרנסה, נישואין וצורכי הגוף – שעל כולם נאמר כי הם "קשים כקריעת ים סוף" הם קשים, כלומר מכילים פלא, אך נראים הם בעינינו כשגרה, כשבעצם הם נס שמתרחש כל העת. 

שינוי, העברה, חיבור או קריעה – העברה של כסף מאדם לאדם, העברה של האישה מבית אביה לבית בעלה, והעברה של הפסולת החוצה הם נס ופלא בעל עוצמה והשפעה אדירות, מבצע קשה ומסובך הדורש ממבצעו כוחות מיוחדים.  

קשה – "אדיר רושם ובעל ממד נסי כקריעת ים סוף"

כשאנחנו מצליחים לראות את הדברים ככה (את השגרה כ-נס שמתרחש כל העת) אנחנו מצליחים להכניס את אלוהים בכל ולראותו בכל דבר ולקיים "שיויתי ה' לנגדי תמיד" ובכך לעשות את החיבור שלנו עימו, וכן את החיבור בין שמיים וארץ, ואת החיבור בין הים ליבשה, ואת החיבור בין חומר לרוח, זוהי דרכה של האמונה. מעמד פירוד המים בקריעת ים סוף הוא למעשה החיבור הזה, הוא הוא הזיווג.

יותר לעומק.. כיאה למים:

3 הפסוקים המודגשים בהם מתוארת קריעת ים סוף בעצמה, הם למעשה בגלוי. בנסתר, הם 72 שמות האל שהם כוחות והפעלות שיש בתוך העולם.

שמות, י"ד יט-כא: " וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיֵּלֶךְ, מֵאַחֲרֵיהֶם; וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן, מִפְּנֵיהֶם, וַיַּעֲמֹד, מֵאַחֲרֵיהֶם. כ וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם, וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ, וַיָּאֶר אֶת-הַלָּיְלָה; וְלֹא-קָרַב זֶה אֶל-זֶה, כָּל-הַלָּיְלָה. כא וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, עַל-הַיָּם, וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת-הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל-הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה; וַיִּבָּקְעוּ, הַמָּיִם."

• 

כשאנחנו מוכנים לראות, אז מתגלה לנו. הכיסוי מוסר.

לסיכום:

העם נדרש לבחירה באמונה כדי לקפוץ לים. הראשון שעשה את זה, היה נחשון. רק כש"הגיעו מים עד נפש" עד צווארו, ומפאת אמונתו, התגלה הנס ונבקע הים לשניים וישראל עברו בים – ביבשה. זה זה הזיווג הכי גדול. היבשה לנו, הים לשוכני ים. נוציא שוכני ים ליבשה – ימותו. נוציא שוכני יבשה אל הים –  יטבעו. אבל כשעושים את החיבור בין הגלוי לנסתר (בין היבשה לים) יש דבר שיוצא מגדר הטבע, והוא הנס הזה של בקיעת המים. כך החיבור בין זכר לנקבה. לכן קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף: נבראנו נשמה אחת גב אל גב. הפירוד איפשר לנו לעשות "פנים אל פנים", לדעת אדם, זה להכיר אותו מבפנים להכיר את פניו, הפנים מאפשרים לנו לזהות. כשאנחנו מזהים אנחנו מחברים מחדש. זה גם "שיויתי ה' לנגדי תמיד". ב- 6 ימים ברא את העולם, בשביעי שבת, ולאחריו מה הוא עושה? מזווג זיווגים. זו העשייה שלו. וזה קשה "כקריעת ים סוף" כי יש בכך פלא ונפלא ומעשה נורא (מורא ויראה), כך שכל הזמן מתרחשת קריעת ים סוף, כי כל הזמן מזדווגים זיווגים. כי כל הזמן יש לחבר. שורש הנשמה מחובר, בנסתר (ים), החיבור מתקיים, אך יש לגלות אותו, בתרתי משמע. כשמצליחים להכניס את היבשה לים – זה בדיוק זה. מכניסים את הגלוי לנסתר ומחברים אותם, את מה שעל פניו בלתי אפשרי לחבר. כי יש ים, ויש יבשה – בנפרד, אבל בני ישראל הלכו "בים ביבשה" ! זה סוד גדול. ועמוק.

נספח 1: אור.

אם אנחנו אור, אנחנו צריכים לנוע במהירות האור. לפעמים הכל נראה לי איטי מידי, לא מהיר מספיק, וחלקים אחרים בי, נעים במהירות האור.  יש לי את שניהם בתוכי. הגוף והחומר, באיטיות. הרוח והנשמה במהירות האור ונדרש לעשות חיבור ביניהם.

נספח 2: באר מרים.

באר מרים ליוותה את בני ישראל במדבר. היתה נביעה של מים, ולכן מרים היא נביאה.

היא זו שהשגיחה על משה בתיבה וצפתה מתוך הסוף, לראות מה יעשה בו.

כשמרים מתה, האבן שעל הבאר היתה באבל, ולא היתה יכולה להיות היא, המהות שלה. לא היו מים לבני ישראל והם בכו למשה (בדמעות, שוב מים ורגשות) והוא פנה לאלוהים, שאמר לדבר לאבן שתוציא מים אבל משה היכה בסלע… לא דיבר אליו. דרש ממנו בכח להוציא מים, וזה היה החטא שלו, שדרש בכח כשהוא היה באבל – לכן לא  נכנס לארץ, היה צריך לדבר על ליבו.

נספח 3: 10!

10 מאמרות בהן נברא העולם, 10 ספירות, 10 מכות שנחתו על מצריים, 10 הדיברות. מאחר והאלוהים הוא משפיע טוב, רק טוב יוצא ממנו, מהן אם כך מכות מצריים? כאן הדברים תלויים בכלי, במקבל: העיברי שתה מים, המצרי שתה דם, מאותו הדבר בדיוק. הדברים הם אותם הדברים, אך אם נחזיק רצון נכון בתוכנו, נקבל אותם בצורת ע(ו)נג, אם נמשוך דברים בצורה הלא נכונה, אותו הדבר בדיוק יהפוך לנגע. בדיוק כמו הנחש (יכול להמית, אך גם סמל הרפואה והחיים). נחש הוא הספק, זרע קינאה/תאווה/גאווה. כשהוא מכיש, זה מוות, כשמעלים אותו על נס (נחש הנחושת) ונושאים העיניים מעלה, נזכרים מי ברא את הנחש, ומכירים במקור, ומתרפאים. הרפואה היא מהאל (והרופא הוא שליח האל). ענן + רוח  + אש  = נחש (סופי מילה) הן הקליפות הקשות.

נספח 4: (ים) סוף = ס+ף

צורה סגורה שאי אפשר לצאת ממנה עם חיבור לצורה פתוחה שמתייחסת למעגליות ולחזרתיות אבל מאפשרת להשתחרר ממנה. כלומר, עלינו לראות אלו מהתהליכים עלינו לסיים אותם, לשים להם סוף, ואלו מהתהליכים מחזוריים ונפתרים עם התפתחות ספיראלית שמחייבים אותנו לעבור דרך הדבר – בבטחה, בתווך, בחרבה, אך דרך הדבר עצמו. מה הים סוף שלנו ומהו ים האינסוף שלנו.

נספח 5: שביעי של פסח

3 אירועים התרחשו בשביעי של פסח: ביום זה משה הושם בתיבה ונמשה ע"י בת פרעה ומרים שהשגיחה עליו הציעה את אימה להניק אותו עד שיגדל. ביום זה, 79 שנים ושבוע אחרי, משה נמצא מול הסנה הבוער ומדבר עם אלוהים שמשדל אותו להוציא את עמו ממצריים ובסוף השבוע הוא נעתר, וכן, ביום זה נחצו המים בקריעת ים סוף ועם ישראל נכנס רישמית אל גאולתו ולכן נהוג לקרוא את שירת הים בחצות הליל.

מאמר של פרופ' אביגדור שנאן