משה משה

אנחנו בפרשת "וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה" הפרשה הראשונה שפותחת את ספר שמות.

איך כל שנה זה קורה, אותן בחירות כל פעם מחדש: יוכבד שמה את התינוק (=תיקון) בתיבה שולחת אותו על פני המים, בת פרעה שוב יוצאת ביופי של טיימניג ומושה אותו מהמים ומרים שם בהשגחה כדי להציע את אמא שלו/ה שתניק אותו (שלחה אותו כדי לקבל אותו בחזרה), הוא גדל, שוב פעם מיצרי היכה עיברי, ומשה מכה והורג את המצרי ואז בורח – כמובן איך לא – למדין. שוב באר, שוב בחורה, שוב בור. ואז מוציאים אותו מהבור, נותנים לו את הבחורה ואז הוא יוצא לשוטט עם הצאן.

אז מתחילה הדרמה והפירוטכניקה… הוא רואה סנה (=הנס) בוער באש ולא נשרף. כמו כל שנה הוא שוב ושוב הולך לראות… ואז אלוהים אומר לו: "משה משה" והוא אומר: "מה? הינני" ואלוהים אומר לו: "של נעליך (כל מה שנועל אותך) מעל רגליך (ההרגלים שלך), צא מתוך המחשבה הרגילה שלך כי אני הולך להראות לך משהו לא רגיל שכדי לתפוש אותו, אתה צריך לשחרר את המחשבה. יש למרחב הזה חוקים אחרים" ואח"כ לך תוציא את העם שלי מהמייצרים. אז משה אומר לו לא כמה פעמים, אלוהים מתרגז עליו ושולח אותו למשימה. נגמרו התירוצים.

"מי להגיד ששלח אותי?" משה שואל, ואלוהים עונה לו: "אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקוב… אהיה אשר אהיה, אהיה שלחני".

פשוט להיות. להיות הכי הרבה שאנחנו יכולים להיות אנחנו.

איך כל פעם אני מתרגשת מזה.

ואז לב פרעה נעשה קשה, ואז הרבה מכות ואז מכת בכורות ואז "ויוציאנו ממצריים, מבית עבדים" דרך המדבר וים סוף ושירת הים. כל פעם מחדש, הוא בסוף מוציא אותנו ממצריים. מושה אותנו משם. ככה הוא, משה משה… אם לפגוש מישהו, אז אותו.

עד היום לא הבנתי למה לא קוראים את הפרשה הזו בפסח.. זה מתבקש.