תודה על ה"יש" ותודה גם על ה"אין".

לפעמים אנחנו מרגישים תקועים.

להרגיש תקוע זה לשים לעצמי מחסום/מעצור בפני הרצון. כשאנחנו עוצרים את הרצון שלנו, אנחנו עושים זאת לעיתים מתוך פחד מפני חלק הבורא שאנחנו, מתוך פחד שיתקיים הרצון ויצא לפועל.

רצון יוצא לפועל כשהוא מגובש ומיושר, Aligned. אנחנו קיבלנו רצון, כדי להפעיל, כדי לעזור לנו לסלול דרך לאור.

עצבות או כאב באים כשאנחנו לא מיושרים עם החלק האלוהי שאנחנו, עם הנשמה, כשאנחנו רואים מנקודת מבט של האנוש שאנחנו ולא מנקודת מבטה של הנשמה שאנחנו.

אין דבר שנעשה נגדנו, הכל הכל הכל! נועד לטובתנו, וכשאנחנו לא רואים את הטובה, יכול לעלות עצב או כאב כסימן לנו לראות שלא ראינו נכון, ולאפשר לנו לתקן את הראייה.

לפעמים קורה שהרצון שלנו לא מתממש עדיין, ובכל זאת אנחנו מכילים בתוכנו אהבה מאוד גדולה ואור מאוד גדול אך הם באים עם קורים של עצב וכאב שנובעים מהחוסר, מהרצון שטרם התממש, כשאנחנו חושבים על עצמנו בצורה האגואיסטית-הישרדותית. זה גל ריגשי, וכדי לעבור אותו, אם התמזל מזלנו, אנחנו נדרשים לתעצומות נפש (תעצומות נפש, זה למעשה לרכב על הגל/הכוכב). משעברנו אותו, אנו לומדים להכיל את האהבה ביחד עם הקורים של העצב והכאב מבלי לדחות אותם, וכשזה מתרחש – נפתח בתוכנו מרחב חדש (זו הרחבה של התודעה האלוהית, מעצם החוויה הריגשית עצמה – היא היא הלימוד).

האינסופיות ואלוהים. 

למדתי עליי כי כשמשהו טוב לי, אני רוצה עוד ממנו. עוד הרבה ממנו… ורק אותו ולא שום דבר אחר, כי הוא האור בשבילי (הוא הקיום בעצמו). זה ככה באוכל, זה ככה כשאני אוהבת מישהו, או כשאני עושה משהו שממש ממש טוב לי, או כשאני לומדת ויש הבנות. כשהאור נכנס וזורם בי – אני לא עוצרת. אני לא יכולה ולא רוצה לעצור, זה יהיה מנוגד לתכלית ולמהות שלי.

יש אנשים שמצב כזה גודש אותם עד כי לא ניתן להכיל יותר ואז זה נשפך. אין להם אויר יותר והם חייבים הפסקה רגע ושיגרה.

אז גם אצלי זה ככה: זה גודש אותי ואז נשפך, אלא שזה נעשה בצורה קצת אחרת… זה ממלא אותי – את כל מה שחסר בי, ואז נשפך = כלומר, יש יתרה, אני יכולה להעביר את זה הלאה לעוד כלי, למלא גם החוסר שלו ואז למלא אותו עד תום, ואז זה נעשה גדוש גם אצלו, ואם אדם פועל נכון בתוך עצמו, הוא יעביר את זה הלאה וימשיך להתמלא בו זמנית (ייתן ויקבל בו זמנית). למעשה, כך אפשר להעביר ולמלא את כולם. זהו חוק הכלים השלובים, אנחנו כלים השלובים זה בזה, זו הפעולה של המים בעולם: להגיע עד לתחתית, להיאסף שם ואז למלא ולהתאזן. כשאני ממלאה במישהו אחר, אני מקבלת מילוי בעצמי.

זו המשמעות של להיות צינור טהור, כלי, אספקלריה מאירה. הכלי צריך שיהיה בו סדק כדי שהאור יוכל להיכנס ולמלא אותו ("אין האור בוקע אלא מתוך החשיכה"), זה הכאב והעצב, והמרחב/החלל שההכלה שלהם מאפשרת.

כשאני רוצה עוד, זה הופך אותי להיות אינסופית:

יש בתוכנו חלק אלוהי: "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ;"… "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ", "שִׁוִיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד:" כל אלו אומרים: אני אלוהים. יש בי חלק אלוהי וככל שאני משווה צורה עם אלוהים, כך אני נהיה הוא. אנחנו צריכים להיות כמוהו דומים לו… מזה אומר? להיות אינסופי והשפע שהוא. נתינת אינסוף, היא השפע, אהבה והאור. כשאני מכניסה את אלוהים לכל אשר אני פועלת ועושה, רואה איך הוא פועל דרכי, ואיך הוא פועל למעני – מקיים אותי ואת היקום כולו, אני רואה אותו לנגד עיני כל הזמן ובכל דבר, אז אני יכולה להידמות לו, להיות אספקלריה ומתוך כך, להיות הוא (שלא בצורה המגלומנית כמובן). זה גם מסביר למה אני צריך לעשות קודם לי, אח"כ לאחרים. זה לא אגואיזם, זה קודם למלא בתוכי את החסר ואז אני יכולה להשפיע ולהעביר הלאה לאחרים שיעשו בדיוק אותו דבר, ואז כולנו כל הזמן נעשה למען אחרים מתוך ש-מלא בנו.
אינסוף, זה מה שאנחנו צריכים להיות. לחוות ולהרגיש איך אנחנו מתמלאים, וממשיכים להתמלא ועוברים את המשוכה הזו של תחושת "גודש, אני צריך אויר/הפסקה", והופכים להיות הצינור הטהור שאנחנו. זה עושה אותנו להיות יכולים להכיל… וצריך להיות כלפי זה ב surrender + serenity.

עוד למדתי עליי כי אני לא יכולה להיות היכן שאני לא רצויה, ואני לא יכולה לדבר דברים היכן שלא מקשיבים, ואני לא יכולה להראות היכן שלא רוצים לראות. אני לא מתווכחת ולא משכנעת. אני לא אהיה, או שאשתוק, או שלא יראו אותי כי לא ארצה להראות. ככה עשו אותי. אני נמצאת היכן שיש רצון. אני חושבת שכך פועל גם אלוהים, וזו גם הסיבה להסתרה שבתוך ההסתרה. אלוהים מוסתר, כדי שיעלה בנו הרצון לגלות, כדי שנתאמץ לגלות, כדי שנפעל, ונלמד שאנחנו יכולים להפעיל. בבוא הזמן וכשאנחנו בשלים וראויים לכך, אנחנו מגלים ומגלים לנו, אנחנו מאירים ומאירים לנו.

תודה על כל ה"יש" ותודה גם על ה"אין".